בניהו על תענית כד:

שְׁמַע מִינָהּ אִיכָּא שָׂבְעָא בְּעָלְמָא, יָהַב עֵינֵיהּ וַהֲוָה כַּפְנָא. הדבר יפלא דלפי פשט הדברים נראה דיהב עיניה בשובע כאלו הטיל עין הרע חס ושלום ואיך יתכן זה דודאי אותו צדיק אין לו עין הרע חס ושלום אלא הוא בעל עין טובה וְטוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ! ועוד איך הוה כפנא ברגע בזמן מועט אם היה שבע מכבר והאוצרות מלאים בר ממה שהוציאה הארץ בשנה שעברה! ומי אכל האוצרות ההם בשעה אחת? ועוד יש דקדוקים אחרים כאן. ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע פרשתי בס"ד דאין הכונה יהב עיניה בשובע אלא יהב עיניה בהנהו בי תרי דפרצי ברפתא ויהב עיניה בהו להענישם למנוע השפע מהם מכאן ולהבא על ידי כונה ידועה לו שיודע לכוין בשם ידוע והוא על דרך האמור בכמה דוכתי יהב עיניה ביה ועשאו גל של עצמות (כמו בסנהדרין ק. ועוד) , וכן אמרו יהיב ביה עיניה ונח נפשיה (שבת לד.) , וגם כאן אמר יהב עיניה באותם בי תרי להענישם במניעת השפע מהם אך הואיל ואותו זמן היה קטרוג למעלה על אותה העיר נתפשטה הכונה של רב יהודה שכוין במניעת השפע על אותה העיר כולה ולאו על אותם בי תרי דוקא. ומה שנעשה רעב בשעה אחת היינו כי עלה על לבם של בעלי האוצרות של הדגן לסגור אוצרות שלהם שלא ימכרו אותו היום דגן כלל ואם יש מבקש רוצים ממנו ערך ארבע ידות על ערך שהיה נוהג כבר ומחמת כן אשר עלה השער פי ארבעה נעשה כפנא בעיר. ועל פי הדברים האלה והצעה זו פרשתי שם בס"ד סיום המאמר הזה היטב ונתרצו כל הדקדוקים ואין צריך לכפול הדברים כאן שנית.

שְׁלָם טָב, לְרַב טָב, מֵרִבּוֹן טָב, דְּמִטּוּבֵיהּ אוֹטִיב לְעַמֵּיהּ. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע כתבתי פירוש מאמר זה בדברים קצרים, דכתבתי מובן הדבר על פי מה שאמר בזוהר הקדוש בהך עובדא, דבאו החכמים אצל רשב"י בשביל עצירת גשמים דאין הגשמים יורדין אלא אם כן נעשה זווג עליון במידות למעלה עיין שם, וכאן אפרש דברי הנזכר ברחבה והוא על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים דף מ"ב ע"ב ששני זווגים יש למעלה הא' הוא עליון בסוד הדעת שהוא זווג שם הוי־ה עם שם אהי־ה, והב' הוא למטה שהוא זווג שם הוי־ה ואלהי־ם ושם הוי־ה ואדנ־י, וארבע שמות אלו עולין מספר באר שהוא הזווג התחתון שביסוד, ורבא נשמתו מזווגים התחתונים האלה שמספרם באר וירמזו בשם רבא שהוא אותיות באר עיין שם, וידוע השפעת עולם הזה באה מזווג ד' שמות הנזכר שרמוזים בשמו של רבא שמשם הוא בא, ולזה אמר לו בחלום שלם הוא השפעת הגשמים לרב טב הוא רבא, באה מרבון טב הקדוש ברוך הוא, דמטוביה דרב טב הוא רבא רוצה לומר משמות הקודש שהם שורש נשמתו דרבא, אטיב הקדוש ברוך הוא לעמיה שהשפיע להם הגשמים על ידי זווג ארבע שמות הנזכר הרמוזים בשם רבא, שמהם היתה נשמתו של רבא:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם: (תהלים מד, ב) "אֱלֹקִים, בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ, אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, פֹּעַל פָּעַלְתָּ" וְגוֹ', וּבְעֵינֵינוּ לֹא רָאִינוּ". פירש רש"י, אבל בעינינו לא ראינו כלום עכשיו הראה לנו נפלאותיך, והוא נתכוון בזה על שמואל המלך ע“ה שעשה פועל בזה להביא גשם שלא בזמנו , ועל זה קאמר בעינינו לא ראינו דבר כזה עדיין ועכשיו הראה לנו, וכמו שנאמר מהרש"א ז"ל. ולפי פשוטן של דברים יש להתפלאת בזה דמדבריו מובן שיש הפרש בתמונה בין ראינו בעינינו לבין לא ראינו, ובאמת אין הפרש אצלינו אלא אנחנו מאמינים אמונה גו"ש בדברים שלא ראינו כאלו ראינו אותם בעינינו ממש, ואם כן מה קא טעין הראינו בעינינו. ונראה לי בס"ד הכונה הכי קאמר הנה נסים ונפלאות הקדמונים אשר אבותינו ספרו לנו כמו ענין של שמואל המלך ע“ה שהוריד גשמים רבים בתפלתו שלא בזמנם, אנחנו מאמינים בהם אמונה גו"ש אף על פי שלא ראינו בעינינו, ועל כן בזכות אמונה זו שאנחנו מאמינים בדבר פלא אף על פי שלא ראינו בעינינו, ראוי שנזכה לנס כזה עתה בזכות האמונה הזאת. ונראה שהוא בקש גשמים מרובים מאד כמו שירדו בימי שמואל המלך ע“ה גשם עצום ורב, שאין דרכו לירד גשם עצום ורב בקיץ, אבל גשם מועט אפשר, ולכן גם הוא בקש גשם עצום ורב, ולכך אתא מטרא ברבוי כל כך עד דשפוך מרזבי לדגלת שנתמלאו החפירות שעושין בקרקע ברתובות העיר והמים היה הולך לחדקל. ונראה לכך חתכו מטתו בסכיני, לרמוז לו דענשו היה בשביל שבקש לעשות לו נס זה כניסי הראשונים שרצה שיהיה ברבוי כמו נס שנעשה בזמן שמואל המלך ע“ה, והיינו סכיני בהפוך אתיון הוא כניסי שאם היה מבקש על מטר מועט לא הוו קפדי עליה משמייא:

חָלַשׁ לִבֵּיהּ שָׂרַף פִּינְכָא דְּדַיְסָא. יש מפרשים פִּינְכָא ' קערה' ויש מפרשים פִּינְכָא ' כף'. ונראה לי בס"ד דבכוונה עשה כן לאכול מלא פינכא להודיע שהיה מוכרח לאכול בשביל כיפנא דהוה ליה שנתרעב הרבה והיינו פינכא בהפוך אתוון כיפנא ואכסיף וחלש דעתיה משום דאחיך ביה בדברים אלו שאמר לו. ברם צריך לדעת איך סלקא דעתיה לאכול כיון שהוא עצמו גזר התענית? ונראה לי כי הוא היה הגדול שבעיר ודרכן במנחה של תענית ירד הגדול שבהם לפני התיבה לומר סליחות ולבקש ולהתפלל על המטר וכיון שראה עצמו רעב ביותר דן שאין לו ישוב הדעת להתפלל מכח צער רעבון לכך אכל כדי שתתיישב דעתו ויתפלל בכונה. אך נראה שלא נתיישבה דעתו בפינכא חדא ולא הועיל ולכן לא נענה בשביל שלא היה יכול לכוין דעתו היטב ואמר לו רב נתן אִי הֲוָה שָׂרִיף מַר פִּינְכָא אַחֲרִיתִי הֲוָה אָתֵי מִטְרָא, כלומר היה לך ישוב הדעת היטב והיית מתכוין בתפלתך והוה אתי מטרא, והוא חשב דאחיך ביה ואכסף וחלש דעתיה, אבל רב נתן ודאי לא היתה כונתו לביישו אלא כונתו כמו שכתבתי.

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, הֲוָה קָא אָזִיל בְּאוֹרְחָא וַהֲוָה דָּארֵי צַנָּא דְּמַלְּחָא אַרֵישֵׁיהָ. נראה לי דהאי צַנָּא דְּמַלְּחָא לא שלו היתה אלא מצאה בדרך והוליכה לביתו לשמרה עד שיוודעו בעליה וכמו שאמרו הגאונים על הנך עיזי דשל מציאה היו. ונראה דלכן בקש שיפסקו הגשמים כדי שלא ימס המלח כי היה רוצה לשמרו לקיים בו מצות עשה של השבת אבדה, אבל אם היה שלו לא אכפת לו לבטל ירידת המטר בעבור הנאת עצמו. ועוד ודאי הוא אין לו כל כך מלח הרבה דמה יעשה בו מאחר דאכילתו קב חרובין מערב שבת לערב שבת.

כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ נִזּוֹן אֶלָּא בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי, דַּיּוֹ בְּקַב חֲרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. נראה לי בס"ד קַב הוא כ"ד ביצים שהם תל"ב דרה"ם כמנין תבל [432] לרמוז כי התבל עומד וניזון בזכותו כמו שאמר כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ נִזּוֹן אֶלָּא בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי. ובגליון הש"ס מצאתי מה שהיה די לו בקב לא פחות ולא יותר משום דקב הוא כ"ד ביצים ושיעור סעודה אחת הוא שלש ביצים נמצא יש בקב שמונה סעודות ורבי חנינא בן דוסא היה מתענה בכל יום ואם כן די לו ח' סעודות חמשה לחמשה ימים ושלשה של שבת עד כאן לשונו. ודברים אלו מגומגמין דאם מתענה בכל יום ואוכל בלילה צריך לו ששה סעודות לימי החול ושלש של שבת סך הכל תשעה והקב הוא שמונה! ונראה לי בס"ד הכונה היא באופן זה שהוא לא היה מתענה ביום ראשון וביום שישי וכמו אנשי משמר הן מטעם הפשטיי הן מטעם הסוד שכתב רבינו האר"י ז"ל ולכן צריך לו בשביל יום א' ויום שישי ארבעה סעודות לילה ויום שהם י"ב ביצים, ועוד צריך לו בשביל ב'ג'ד'ה ארבע סעודות כי היה מתענה ביום ואוכל בלילה שהם י"ב ביצים הרי כאן כ"ד ביצים שיעור קב, אך בשבת בשלש סעודות לא היה אוכל חרובין אלא אוכל לחם לכבוד שבת ואם אינו אופה בביתו קונה לחם מן השוק. ומה שאמר לשון 'דַּיּוֹ' ולא אמר מאכלו קב חרובין, היינו ללמדנו שהיה שבע בזה השיעור שהיה מספיק לו לשבוע שאם היה לו יותר מזה לא היה אוכל יותר ודיו לשון הסתפקות שהיה מסתפק ולא היה נוהג כך משום הכרח שאין לו יותר אלא די לו זה.