בניהו על תענית כב.

מִסְתַּיִךְ דְּקָא מַגְנִי זְכוּתָךְ, אַכּוּלָא כְּרָכָא. נראה לי בס"ד השלום השלוח מן השמים אינו בסוג השפעה אלא בסוג סימן דבזה נודע שהוא צדיק גמור ושלום לו למעלה מצד המיימינים ומצד המשמאלים ובשורה הייתה צריכה לאביי דמבית עלי קאתי ויש פתחון למעלה עליו שלא יאריך ימים מצד הגזרה שנגזר על בית עלי שימותו אנשים אך הוא לא נתקיים בו הגזרה משום דעסק בתורה וגמילות חסדים וכמו שאמרו בגמרא (סנהדרין צח:) ואם כן הוא צריך לבשורה זו של השלום כדי שיהיה לבו בטוח. אבל רבא לא היה צריך לבשורה זו דאין זה רבא דאתי מבית עלי דאמרו עליו בגמרא דחי ארבעים שנה כי בגמרא נאמר זה על רבה בה־א וכאשר כתבנו במקום אחר הכרח דלא אמרו כן על רבא באל־ף שהיה חבירו של אביי שמלך אחר אביי שנולדו בזמן אחד והיו לומדים בקטנותם תורה ביחד לפני רבה כהא דמפורש בגמרא דברכות (ברכות מח.) ולכן השלום של רבא הוא סימן להודיעו שהוא צדיק גמור וזכותו מגין אַכּוּלָא כְּרָכָא ואמרו לו בשביל סימן זה מִסְתַּיִךְ פעם אחת בשנה להודיע לך בשלום זה מה שאין כן אביי מבית עלי דאין ראוי לו חיים מחמת כך יצטרך לבשרו ולהודיעו בעבור חייו בכל שבוע ושבוע כי כל ימיו אשר יחיה מעשרים שנה ואילך הם אצלו בספק מחמת המקטרגים ומשטינים שיקטרגו על שנותיו מחמת גזרת בני עלי ולכך צריך לבשרו בשלום. והנה הרב פתח עינים ז"ל בראש השנה דף כ"א הקשה בשם רבני אשכנז כיון דהיה בא שלום לרבא כל ערב כיפור אם כן נתברר ונודע לרבא דמחר כיפור ואמאי הוה מתענה תרי יומי משום ספיקא כנזכר בגמרא דראש השנה? עיין שם. ונראה לי בס"ד דודאי שלום זה לא היה נשמע אלא אליו דוקא ולכן היה מוכרח להתענות תמיד תרי יומי שאם יסמוך על השלום של בת קול להתענות יום אחד בלבד הנה לפעמים יזדמן שבחוץ לארץ לא כוונו כאשר עשו בית דין בארץ ישראל דאצל אנשי עירו היה הכיפור יום שני ובארץ ישראל היה יום שלישי והוא ביום ראשון לא בא לו שלום בבת קול שהוא ערב כפור בחוץ לארץ ולכך הוא מוכרח להתענות יום שני עם בני חוץ לארץ ולהתענות יום שלישי כבני ארץ ישראל. נמצא יזדמן שיתענה שני ימים על פי בת קול ואם הוא סומך על בת קול בשנים אחרים להתענות יום אחד ישאלו אותו החכמים והתלמידים למה אתה אינך מתענה שני ימים משום ספיקא ובשנה זו התענית שני ימים משום ספק? ומוכרח לומר הטעם של בת קול והוא אינו רוצה לפרסם בדבר החשיבות הזאת שעושין לו מן השמים בשלום לכן היה מוכרח לעשות תמיד שני ימים דהא אמרו בגמרא דבשנה אחת אתרמיה כוותיה, ולכן מוכרח שיתענה שני ימים רצופים תמיד בכל שנה יען משום דלפעמים יתרמי שיתענה יום חד של ציבור משום מראית העין וחד כיפור האמיתי שנתאמת אצלו מכח השלום שבא לו ביום כיפור דבני חוץ לארץ. וכל זה אני אומר דרך חידוד בס"ד אבל לקושיא זו יש לתרץ בפשיטות דמה שאמרו בגמרא דעביד תרי יומי זה היה עושה קודם שזכה שיבא לו שלום על ידי בת קול בכל ערב כפור אבל אחר שזכה לשלום על ידי בת קול אין הכי נמי היה סומך על בת קול ולא עביד אלא יום אחד כמו הציבור ורק אי אתרמי דטעו הוה עבד תרי יומי חד כמו הציבור מפני מראית העין וחד כיפור האמתי הנראה לו מכח השלום. ואין להקשות כאשר נזדמן שלא יצאה בת קול בערב כיפור לומר לו שלום יאמר לציבור שלא יתענו למחר אלא ביום שאחריו? דזה אינו דאיכא למיחש שמא אותו שנה גרם החטא חס ושלום ולא בא לו שלום על ידי בת קול כלל שנתבטל דבר זה ממנו ולעולם אותו היום ערב כפור הוה ועוד לא היה לפרסם עצמו במעלה זו. ובזה מצינו טעם אחר לומר שגם הוא היה מוכרח להתענות ביום שיתענו הציבור ולשמור קדושת היום ככל הלכותיו כי היה חושש אולי באמת זה היום ערב כיפור הוא וגרם החטא חס ושלום ולא בא לו שלום בו ועל כן גם הוא היה מוכרח להתענות יום שיתענו בו הציבור אף על פי שלא שמע הכרזה דבת קול בערב כיפור של הציבור.

וְלָא רָמִי חוּטֵי דִּתְכֶלְתָּא בִּגְלִימֵיהּ. נראה דלכל חוטי הציציות קרי להו בשם תכלת כי הוא העיקר, ונראה לי בס"ד דלא היה עובר בעשה ללבוש טלית בלא ציציות אלא היה עושה קרן אחת עגולה קצת ובזה פוטרה מן הציצית.

דְּכִי הֲוָה מִלְּתָא דְּצִינְעָא וּבָעוּ לְמִיגְזַר גְּזֵירְתָּא, מְגַלּוּ לִי, וַאֲמִינָא לְהוּ לְרַבָּנָן. נראה אף על גב דהוא היה רק זַנְדוּקָא שהוא שומר בית האסורין ואינו שר מגדולי המלכות כדי שיגלו לו סודותיהם הנה גזירות הללו שייכי להאסורים אשר בבית הסוהר שהם הפקידים והממונים על השומרים של בית הסוהר ולפעמים יעשו לפניהם מלשינות על היהודים שאסורים בבית הסוהר שילשינו עליהם שרוצים לברוח וכיוצא ועל ידי כך יגזרו עליהם מאסר קשה להחליף מקומם להניחם במקום קשה ומר כדי שלא יהיו יכולים לברוח מתוכו או לאסרם בשלשלאות ברזל או לעשות להם ענויים קשים או לתת להם עסק ביום שבת במלאכה כדי לחלל את השבת וכיוצא בזה. ומאחר שזה האיש הוא מן השומרים של בית הסוהר יהיה לו ידיעה מדברים אלו שירצו לעשות להאסורים להכביד עליהם לזה 'אמר דְּכִי הֲוָה מִלְּתָא דְּצִינְעָא' פירוש מלשינות רעה קורא אותה מלתא דצניעא מפני שדרך לעשות המלשינות בצינעה ובסתר, וגם אופן הגזירות יתקנו אותם וידברו בם בסתר והוא כשירגיש דמחמת המלשינות יבואו לתקן על ישראל האסורים גזרה חדשה בדבר קשה ילך אצל החכמים תכף ויגיד להם ויעשו בקשת רחמים להפר עצתם קודם שתתגלה ותצא מן הכח לפועל.

שֶׁאֵין לְךְ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם יוֹתֵר מִפַּרְעֹה נְכֹה, וְאַף עַל פִּי כֵן נִכְשַׁל בָּהּ יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ. יש להקשות מלשון זה משמע דאיכא רבותא בשל פרעה נכה טפי מחרב שלום דעלמא, ומאי היא? דלפי הנראה בחרב שלום דעלמא שהיתה כונתו בכרכמיש והיה מוכרח לעבור דרך שם. ונראה לי בס"ד דאית בה רבותא מחרב שלום דעלמא דאף על גב דכונת הנלחם לילך למקום אחר עם כל זה יש לחוש אולי בעברו דרך אותה מלכות ישתנה דעתו וילחם עם אותה מלכות עצמה שעובר עליה אבל חרב של פרעה נכה הוא חרב שלום בודאי הגמור דאי אפשר שילך וילחם בארץ ישראל אלא דוקא בכרכמיש יען כי כך נתנבא הנביא שלא ילחם אלא בכרכמיש, וכמו שכתב הרי"ף ז"ל בשם המדרש (איכה רבה א, נג) שאמר ירמיהו המלך ע"ה ליאשיהו המלך ע"ה כך מקובלני מן ישעיה רבי וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם (ישעיהו יט, ב) והכונה שהיה בכרכמיש אנשים רבים שעיקרם היו ממצרים ונלחמו הם בהם ולכן אמר לו נכה ליאשיהו (דברי הימים ב' לה, כא) וֵאלֹקִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹקִים אֲשֶׁר עִמִּי, ופירש רד"ק שאמר לו זה היה מפי אלהים כי כן אמר ישעיה וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם. ויש מחלוקת בדברי חז"ל יש אומרים מה שאמר אֱלֹקִים בפסוק זה הוא קודש וכן נראה ממה שאמר הכתוב (דברי הימים ב' לה, כב) וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים, אולי מפי ירמיה המלך ע"ה נאמר לו להלחם בכרכמיש עיין שם. נמצא נכה הלך על פי דברי הנביא ואין לחוש שמא ישנה וילחם בישראל ונמצא זו חרב של שלום בודאי הגמור.