בניהו על תענית כא:

וְכֵן מָצִינוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֹהֶל נָטוּי, אָמְרָה תּוֹרָה: (במדבר ה, ב) "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב" וְגוֹ'. קשה למה ליה לרבי יוסי למילף מאוהל מועד אחר שכבר יליף מהר סיני? ונראה לי בס"ד מה שאמר 'וְכֵן מָצִינוּ' אין זה דברי רבי יוסי אלא דברי רב נחמן בר יצחק הן. ואצטריך להביא הא נראה לי בס"ד על פי מה שכתבנו בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע כי רב נחמן בר יצחק חשב בתחלה שלא קראו בשביל איזה עסק שיש לו עמו אלא קראו בשביל כבודו שהיה יושב במקום גרוע אצל הפתח ששם ישבו המשרתים ובני אדם קטנים במעלה ופחותים ולכן קראו לישב לפנים במושב הגדולים והטעם שלא רצה לקום היינו משום דסבירא ליה האדם הגדול והנכבד הוא נותן כבוד למקום שיושב בו ולכן כיון דהוא יושב בסוף החדר סמוך לפתח נתייקר ונתכבד אותי מקום ואז ממילא גם הפחותים שהיו יושבים שם נתכבדו ואם יקום רב נחמן בר יצחק וישב בפנים למעלה יסתלק הכבוד מן המקום הזה הסמוך לפתח וממילא גם מן אותם בני אדם שיושבים יסתלק הכבוד דעתה נראה שהם יושבים במקום פחות וגרוע. ולכן אף על גב דהוכרח להביא דברי רבי יוסי דקאמר להדיא 'אֵין מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם מְכַבְּדוֹ אֶלָּא הָאָדָם מְכַבֵּד אֶת מְקוֹמוֹ' ויליף לה מהר סיני הוא ראה דאין זה מספיק, דיש להקשות אין הכי נמי האדם מכבד את מקומו דאם ישב אדם גדול במקום אחד נתכבד אותו מקום אבל אחר שנתכבד אותו מקום ישאר בכבודו לעולם גם אחר שהלך אותו אדם הגדול ממנו דזה נילף מהר סיני שנתכבד בהשראת שכינה ומתן תורה שהיה עליו ואם בסילוק שכינה משם יסתלק כבודו, למה הוצרך לפרש לו בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר (שמות יט, יג) ? אלא שגם אחר סילוק לא יסתלק הכבוד ממנו! ואם כן השתא תקשי לרב נחמן בר יצחק למה לא קם והלך אחר שקראו דאחר שנתכבד המקום בישיבתו בו ונתכבדו גם הפחותים שהיו יושבים בו לא יסתלק כבוד המקום וכבוד היושבים גם אחר שיקום רב נחמן בר יצחק וילך לו משם? ולכך הוסיף רב נחמן בר יצחק לומר כיוצא בזה מצינו באהל מועד דהתם אחר שהוגללו הפרוכות מיד הותרו הזבין ומצורעים ליכנס שם מאליהן ולא מצינו שהוצרך להתיר להם דבר זה בפירוש נמצא בסילוק השכינה נסתלק הכבוד מאותו מקום מאליו וכן כאן אם היה קם רב נחמן מאותו מקום היה מסתלק הכבוד מן אותו המקום ומאותם שהיו יושבים בו ולכך חס רב נחמן על כבוד אותו מקום ועל כבוד אותם היושבים שלא ינטל מהם מה שנותן להם על ידו ולא קם מאותו מקום לישב בפנים.

אָמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, אֵיקוּם אֲנָא וְאֵיזִיל לְגַבֵּי דְּמַר. קשה למה הוצרך לומר לו דברים, יקום ויבא אצלו באין אומר ואין דברים? ונראה לי כי רב נחמן בר רב חסדא היה לו עסק עם רב נחמן בר יצחק לדבר עמו בדברי תורה ובתחלה כשאמר לרב נחמן בר יצחק ' לֵיקוּם מַר לֵיתִיב לְגַבָּן ' הבין רב נחמן בר יצחק דאמר לו כן משום כבודו שהיה יושב במקום גרוע, ולא ידע שיש לו צורך לדבר עמו בדברי תורה ולכך השיב לו רב נחמן בר יצחק ' אֵין מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם מְכַבְּדוֹ ' ועתה רוצה רב נחמן בר רב חסדא להודיע לרב נחמן בר יצחק שיש לו צורך לדבר עמו כדי שלא יקום רב נחמן בר יצחק וילך לביתו מפני כי רב נחמן בר רב חסדא לא היה יכול לקום אותו רגע אלא צריך להמתין עד שיגמור עסקו שעושה שם במקומו ואם לא יאמר לו כן חושש שמא רב נחמן בר יצחק יקום וילך במקום אחר ולכן אמר לו ' אֲנָא אָקוּם וְאֵיזִיל לְגַבֵּי דְּמַר ' שבזה ידע רב נחמן בר יצחק שיש לו צורך לדבר עמו ואז לא יקום וילך לדרכו. אי נמי אף על גב דאמר לו רב נחמן בר יצחק 'אֵין מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם מְכַבְּדוֹ' עם כל זה אמר רב נחמן בר רב חסדא דודאי יהיה כבודו יותר אם ישב למעלה בפנים ולכן כדי שיהיה מוכרח לקום ולבא אצלו אמר לו דברים שידע שעתה יקום ויבא אצלו לישב במקום מכובד הראוי לו וכאשר עשה כן באמת בשמעו דברים אלו ממנו.

מוּטָב שֶׁיָּבוֹא מָנֶה בֶּן פְּרָס, אֵצֶל מָנֶה בֶּן מָנֶה. הקשה הרב פתח עינים ז"ל, איך יזלזל חס ושלום בכבוד אביו לקרותו פרס ולעצמו קרא מנה? ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע תרצתי בזה עיין שם. ועוד נראה לי בס"ד לישב באופן אחר דמנה ופרס קאי על עצמו בתרווייהו והוא דיש שני מיני לימוד והשגה האחד הגירסא שיש לו בקיאות במשניות וברייתות ושמועות וזה נקרא בלשון חכמים 'סיני' והשני למוד העיון והסברא וחריפות וזה נקרא בשם 'עוקר הרים' ושלחו מבבל לחכמי ארץ ישראל הי מנייהו עדיף? והשיבו להם סיני עדיף דהכל צריכין למרי חטייא וכנזכר בגמרא (ברכות סד.) . וידוע דלימוד השני של העיון והסברא שהוא 'עוקר הרים' נולד מן לימוד הבקיאות שנקרא 'סיני' ולכן זה נקרא בן של זה. ויש חכם שהוא שלם בלימוד הגירסא והבקיאות וגם כן שלם העיון והסברא והרי זה נקרא מָנֶה בֶּן מָנֶה כי מנה יאמר על דבר שלם וזה שלם בלימוד של 'סיני' ונקרא בו מָנֶה וגם שלם בלימוד העיון והסברא ונקרא בו בֶּן מָנֶה כי זה הלימוד הוא כמו בן שנולד מלימוד של 'סיני'. אבל יש שהוא רק שלם בלימוד הגירסא ואינו שלם בלימוד השני שנקרא בֶּן פְּרָס ולכן הוא הגיד על עצמו אף על גב דהוא שלם בלימוד הגירסא שיהיה נקרא בו מָנֶה עם כל זה אינו שלם בלימוד השני אלא נקרא בֶּן פְּרָס אבל אתה מָנֶה בֶּן מָנֶה שאתה שלם כאן וכאן!

מוּטָב שֶׁיָּבוֹא מָנֶה בֶּן פְּרָס, אֵצֶל מָנֶה בֶּן מָנֶה, וְאַל יָבוֹא מָנֶה בֶּן מָנֶה, אֵצֶל מָנֶה בֶּן פְּרָס. יש להקשות למה האריך לכפול הדברים כתנאי בני גד ובני ראובן וסגי לומר מוטב שיבא מנה בן פרס אצל מנה בן מנה? ונראה לי בס"ד דהוה אמינא אם מנה בן מנה ניחא ליה בהכי לבא אצל מנה בן פרס לית לן בה דכבוד אדם רצונו לכך כפל הדברים לומר שבכל גוונא אין ראוי לעשות כן דאין רשאי לזלזל בכבוד תורתו כי רבה היא.

בְּסוּרָא הֲוָת דְּבַרְתָּא, בְּשִׁיבְבוּתֵיהּ דְּרַב לָא הֲוָת דְּבַרְתָּא. סָבוּר מִינֵיהּ: מִשּׁוּם זְכוּתֵיהּ דְּרַב דְּנָפִישׁ. אִיתְחַזִי לְהוּ בְּחֶלְמָא: רַב נְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ טוּבָא וְהָא מִלְּתָא זוּטְרָא הִיא לְרַב. אֶלָּא מִשּׁוּם הַהוּא גַּבְרָא. הקשה מהרש"א ז"ל עם כל זה למה לא נתלי הדבר בזכות רב דנפיש כי בכלל מאתים מנה? ותירוץ ראשון דוחק דלשון אלא מורה דלא ניצולו בזכות רב כי אם בזכות אותו גברא ותירוץ שני גם כן דחוק דלא דמי להך דלעיל ורב המרחק בניהם ועוד אם כן ההוא גברא נמי שתלו הנס בעבורו מנכין לו מזכיותיו והשתא יהיה לו תרעומת גדולה מאחר שהוא ורב יושבים באותה שכונה למה לא יתלו הנס ברב שהוא עשיר בזכיות ואין ניכר בו הניכוי ויתלו הנס בו שאין לו אלא זכות אחד שמשאיל מרא וזבילא וכלי קרנא ולפחות יתלו בשניהם כדי ששניהם סובלים הניכוי כל אחד לפי ערכו! והרב אהל יעקב מדובנא בדרשותיו תירץ הכונה רב נפיש זכותיה טובא שאפילו המשחית יחבל בשכונה של רב לא יוכל ליגע בביתו של רב אמנם ניצולה השכונה בשביל אותו גברא שאם היה המשחית נכנס לאותה שכונה היה מחבל לאותו גברא ולכן ניצולה כל השכונה שלא נתנו מן השמים רשות ליכנס שם כלל. וגם זה דוחק בלשון תלמודא דאמר סבור מינה משום זכותיה דרב דנפיש. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל בביאור מאמר לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים (שבת קיט:) , ומקשים והא הוה ליה עבירות חמורות עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ואמאי לא תלו החרבן בחמורות? ותרצו דאין הכי נמי חרבה בשביל החמורות אך כיון שהיו מכבדים התלמידי חכמים העוסקים בתורה הגין עליהם זכות התורה לדחות הפרענות מעליהם אבל כיון שביזו בה תלמידי חכמים אינו בדין שתגין עליהם התורה שלומדים החכמים ולכך חרבה בשביל עוונות החמורות בודאי! עד כאן דבריו. וידוע מה שאמרו רז"ל (כתובות קה:) האי צורבא מרבנן דמרחמי ליה אנשי מתיה משום דלא מוכח להו במילי דשמייא, ואם כן רב ודאי היה מגין זכותו בתורה לדחות הדבר מכל עיר סורא והא דלא הגין משום דהוה מוכיח עירו במילי דשמייא ולכך לא היו אוהבים אותו בלבבם וכיון דאין אוהבים אותו בדין הוא שלא יגין עליהם זכותו ולכן הם תחלה חשבו שנצולה השכונה מן הדבר בזכות רב שדחה הפורענות מן השכונה. ואמרו להו בחלום רַב נְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ טוּבָא ואם היה אפשר שיגין זכותו לדחות מן הפורענות מאחרים היה דוחה את הדבר מכל עיר סורא ואינו רק משכונה אחת אך מה שנדחה מן השכונה הוא בזכות אותו גברא אבל רב כיון דלא היו אוהבים אותו אנשי סורא אלא שונאים אותו בלבבם משום דהוה מוכח להו בודאי במילי דשמייא לכן לא הגון זכותו לדחות הדבר מכל סורא וגם מן השכונה ורק השכונה ניצולה בזכות אותו גברא!

אִם גְּבִירָה לוֹקָה, שִׁפְחָה לֹא כָּל שֶׁכֵּן! פירשו בתוספות ז"ל פירוש 'זו ארץ ישראל' ודבריהם צריכין ביאור מה חדשו התוספות בדברים אלו ומאי קא משמע לן? והרב פתח עינים ז"ל פירש בכונת דבריהם עיין שם. ונראה לי בס"ד אל תפרש גבירה על ישראל הדרים בארץ ישראל ושפחה על ישראל הדרים בחוץ לארץ דודאי אין ראוי לבנות ישראל שבחוץ לארץ וחכמיהם בשם שפחה לכך פירשו דקאמר גבירה על גוף ארץ ישראל וממילא שפחה קאי על גוף הארץ של חוץ לארץ.

וְכִי הֲוָה מִתְרַמִי לֵיהּ צוּרְבָא מֵרַבָּנָן, אַגְרָא מִינֵיהּ לָא שָׁקִיל. פירוש אף על פי שהיה עשיר היה אומר לו בפירוש שלא יניח באותו הכלי האגרא שלו ואם הרגיש בו שהניח היה מחזיר לו בעל כרחו ואין זו בושה להנקז כי אומר לו כבר הוא נדר לכבוד התורה שיקיז לתלמידי חכמים בחנם ואדעתא דהכי מקיז ואם ירצה ליתן שכר לא יקיז לו.