בניהו על תענית כ:

מִיָּמַי לֹא הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי. ואף על גב דקאמר לעיל הרגיש רב אדא בר אהבה ואקפד, הראה קפדנות מבחוץ אבל בקרבו שהוא תוך גופו לא הקפיד כלל! וכאן אמר בְּתוֹךְ בֵּיתִי רוצה לומר בתוך גופי שהגוף נקרא בית בקהלת (קהלת יב, ג) . אי נמי מה שאמר אקפד אינו רוצה לומר נתכעס אלא הכונה רוצה לומר חשש כי הקפדה היא גם כן לשון חששה כמו שאמרו בגמרא (פסחים קי:) גבי זוגות מאן דקפיד קפדין בהדי.

וְלֹא הָלַכְתִּי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא תְּפִלִּין. יש להקשות והלא בעל כרחו היה הולך במקומות המטונפות ובעל כרחו לא היה מהרהר שם בדברי תורה? ואין לומר דלא הלך במקומות מטונפות דהא אמר נמי וְלֹא הִרְהַרְתִּי בַּמְּבוֹאוֹת הַמְּטֻנָּפוֹת וכיון דאמר 'לא הרהרתי' משמע דהלך שם אלא שנזהר לבלתי יהרהר שם בדברי תורה! ונראה לי בס"ד שבזמן הקודם היה בית המדרש שלהם חוץ לעיר כנודע בגמרא (עירובין מה.) והוא היה הולך מביתו לבית המדרש בבוקר ויושב שם כל היום וחוזר לביתו אחר שתי שעות או שלש מן הלילה כי היה מנהגם לקבוע ישיבה של לימוד תורה גם בלילה ובהליכתו בבוקר לא היה הולך דרך המלך ברחובות העיר מפני שהיה נמצא בהם טינוף והוא היה בהילוכו לובש תפילין ועוסק בתורה לכן היה מוכרח לילך בדרך המדבר שאין שם טינוף כלל. ועל זה הדרך קאמר לֹא הָלַכְתִּי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא תְּפִלִּין דקאי על דרך הלוכו מביתו לבית המדרש בבוקר אך בחזרתו בלילה אי אפשר לו לחזור דרך המדבר מפני הלסטים ומוכרח לחזור דרך המלך ברחובות העיר ובלילה אינו לובש תפילין, וגם היה נזהר כשיגיע לרחוב שרבו להיות בו טינוף שאינו מהרהר בו בדברי תורה ועל זה הדרך של חזרתו קאמר לֹא הִרְהַרְתִּי בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בַּמְּבוֹאוֹת הַמְּטֻנָּפוֹת. ונראה לי בס"ד מה שאמר וְלֹא הָלַכְתִּי אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא תְּפִלִּין , הכונה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רז"ל בביאור מאמר כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל הרי זה בן עולם הבא (כתובות קיא.) דהיינו שממשיך ד' פעמים מ"ו שהוא מילוי שם ע"ב ללאה הנקראת כנסת ישראל ומה שאמר 'אמות' הכונה על מלוי מי כל מ"ז כי מספרו אמה [46] עיין שם. ונראה שהוא היה עושה זו הכונה של המשכת ד' פעמים מ"ו שנקראים בדברי רז"ל 'ארבע אמות' והיה נזהר לעשות המשכה זו של ארבע אמות הנזכר בהיותו עוסק בתורה ולובש תפילין שבזה תתעלה יותר.

וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, לֹא שְׁנַת קֶבַע וְלֹא שְׁנַת עֲרַאי. נראה לי בס"ד שְׁנַת קֶבַע בלילה דלפעמים שוהין בבית המדרש דלימודם עד חצי הלילה והיו החכמים והתלמידים מוכרחים לישן שנת קבע עד הבוקר בבית המדרש כי יש פחד לילך לבתיהם בחצות הלילה כי בית המדרש רחוק מן הבתים שלהם והוא כאשר יזדמן לו כך ששהה בלימודו עד חצות לילה דאינו יכול לילך לביתו היה נשאר ניעור ולומד תורה בבית המדרש עד הבוקר ולא היה ישן שנת קבע כשאר חכמים אף על פי שמותר מן הדין. וכיון דנזדמן לו כך בלילה שניעור כל הלילה היה צריך שישן ביום שִׁינַת עֲרַאי בבית המדרש בתוך הלימוד שלו וגם בזה היה נזהר ומתגבר על שינתו שדוחה השינה ולא היה ישן ביום כלל אפילו שנת עראי לכך הקדים בדבריו שנת קבע.

אִיכָּא דְּאַמְרֵי: מִלְּתָא דְּשִׁיבְתָּא הֲוָה גָּמִיר. עיין פירוש רש"י ז"ל והענין הוא כי ביומא (יומא עז:) אתמר רבן שמעון בן גמליאל אומר מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתנוק ביום הכפורים ואינה חוששת ואמר אביי היינו טעמא משום שיבתא, ופירש רש"י ז"ל מדיחה את ידה לפי שרוח רעה שורה על הנלקח בידים שלא נטלן שחרית ושם השד שבתא, וכתבו התוספות מה שהעולם אין נזהרין עכשיו בזה לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכיות כמו שאין נזהרין על הגילוי ועל הזוגות עיין שם ונראה כי בזמן רב הונא היתה מזקת אותה רוח רעה והוא היה לו איזה לחש ללחוש על המים שאם יש אדם ששרתה עליו רוח רעה זו הנקרא שבתא ישפוך על ידיו מאלו המים ויסתלק אותו רוח רעה ויצא ממנו, ובערוך (ערך שבתא) כתב וזה לשונו איכא דאמרי מלתא דשבתא הוה גמיר פירשו בתשובות רוח רעה אוחזת התנוקות בצואר במפרקת בגידים שאחורי הצואר ומייבשת אותם ומתנוונו והולך עד שימות ושמא בלשון ארמית נקרא שבתא וזמנה מבן ב' חודשים ומתייראין ממנה עד ז' שנים וזה יהיה בשעה שהאם באה מבית הכסא או מהנהר ומניקה את בנה לאלתר עד כאן לשונו עיין שם.