בניהו על תענית טז.

וְלָמָּה נוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי תֵּבָה? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי: כְּלוֹמַר: (תהלים צא, טו) "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". והא דנותנין אפר ולא עפר פרשתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע כדי לעשות רמז לצרוף אותיות 'י־ה תרפא' כי מן אותיות 'תיבה ואפר' יהיה צירוף זה כלומר שם 'י־ה תרפא' חולי ויסורין של ישראל דכתיב מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ־הּ (תהלים קיח, ה) עיין שם. ועתה נראה לי לפרש בס"ד לרמוז הצלת ישראל מן הצרה וישועתם תלויה בחבורם ותערובתם זה בזה דכתיב חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ (הושע ד, יז) ונרמז זה באפר כי האפר לבדו לא יצלח לבנין אך על ידי תערובת בסיד יהיה ממנו תועלת גדולה לבנין שיהיה בו בנין חזק מאד מה שאין כן העפר הוא לבדו יצלח לבנין ולכן מניחין אפר ולא עפר בעת צרה. ועוד נראה לי בס"ד כי אפר בהפוך אתוואן פאר ו תיבה בהפוך בת י ־ ה שישראל כשעושין רצונו של מקום הקב"ה קורא אותם בשם בת וזהו בת י־ה והיסורין הרמוזים באפר יתהפכו לפאר.

אָמַר רַבִּי זֵירָא: מֵרֵישׁ, כִּי הֲוָה חֲזִינָא לְהוּ לְרַבָּנָן, דִּיהָבֵי אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי תֵּבָה, מִזְדַּעֲזֵעַ לִי כּוּלֵי גּוּפָאִי. באומרו מֵרֵישׁ משמע דלא הוה ליה הכי אחר כך וצריך להבין מה טעם יש לו בזה לבסוף? ונראה לי בס"ד הכונה מֵרֵישׁ קודם שידעתי הטעם של נתינת האפר הייתי מזדעזע בזה על בזיון שנראה בזה למקום ספר תורה אך אחר ששמעתי הן כמו שאמר רבי יהודה בן פזי הן כמו שנאמר רבי שמעון בן לקיש לא הייתי מזעזע, והנה בודאי כשהיו מניחין אפר על התיבה היו מניחין עליה ספר תורה באותה שעה שהיו קורין בו וַיְחַל (שמות לב, יא) גם ברחובה של עיר ולכך כתב הרמב"ם ז"ל (רמב״ם הלכות תענית ד, א) שמניחין אפר על גבי התיבה ועל ספר תורה. ובודאי לא היו מניחין האפר אלא על התיבה דוקא, אך באמצע עושין דופן קטן כדי לסמוך עליו הספר תורה כשפותחין לקרות בו ומניחין האפר על שטח התיבה שעומד עליה הספר תורה ועל גבי הדופן הזה שנסמך עליו הספר תורה, ולכן נחשב שהטילו האפר על הספר תורה כי הדופן הזה זקוף ועולה עד ראש הספר תורה ונמצא כאלו הניחו על הספר תורה ממש דאי אפשר שלא יפול מן האפר על הספר תורה וגם יהיה נדבק מן האפר בספר תורה בשוליו מחמת שמונח על האפר ששוטחין אותו על התיבה שמונח עליה.

יֵשׁ שָׁם זָקֵן, אוֹמֵר זָקֵן, וְאִם לָאו, אוֹמֵר חָכָם, וְאִם לָאו, אוֹמֵר אָדָם שֶׁל צוּרָה. נראה לי בס"ד בוחרים בזקן והוא חכם לסימן טוב דאיתא בשער הכונות בדרוש הפורים הטעם דאמרו רז"ל (ירושלמי מגילה א, ד) בפורים כל הפושט ידו ליטול אותו היום נותנים לו מפני כי אותו היום יתגלה יסוד דחכמה ואור החכמה הוא הארה גדולה ולכן אין להקפיד אם אינו ראוי אלא כל הפושט נותנים לו עיין שם. ולכך מביאים אדם שהוא חכם כי החכם אחוז באור החכמה ועל ידו יתגלה אור החכמה ואז הקב"ה ירחם על ישראל אף על פי שאין ראוים וכל הפושט ידו לקבל שפע הרחמים ינתן לו, וגם רוצים שיהיה אותו אדם זקן כי שורש הזקנה הוא ככתר ושם הוא רצון ועל פי הרצון ינתן השפע גם לאינו ראוי וכמו שנאמר טוֹב הֳ' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו (תהלים קמה, ט) דאין טעם ברצון וכמו שאמרו המקובלים ז"ל ברמז מאמר 'לא בסבי טעמא' (שבת פט:) ואם אין זקן מביאין אדם של צורה נקרא בשם זה כי צורה בהפוך אתוון רוצה שהוא מבני אדם שהקב"ה רוצה בהם כדכתיב רוֹצֶה הֳ' אֶת יְרֵאָיו (תהלים קמז, יא) . ומה שאמר ' בֵּיתוֹ רֵיקָם מִן הָעֲבֵרָה ' נראה לי בס"ד הכונה אין לו עונות במזיד אבל על שגגות אין קפידה בדבר זה דכתיב שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין (תהלים יט, יג) , וההפרש בין זדון לשוגג הוא רק בכונה ומחשבה שהם בתוך גופו של אדם דהשוגג נקי מצד כונה ומחשבה שלא היו לו בעבירה אבל במעשה שבגלוי שוין המזיד והשוגג ולזה אמר בֵּיתוֹ שהוא תוכיות גופו רֵיקָם מִן הָעֲבֵרָה שאין לו מעשה עון במזיד שעשה בכונה ומחשבה של איסור עבירה.