בניהו על שבת ט

וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר מִשֶּׁיַּתִּיר חֲגוּרָהּ וְלָא פְּלִיגִי הָא לָן וְהָא לְהוּ. עיין רש"י ז"ל [בני בבל היו חוגרין את עצמן בחוזק וכשאוכלין צריכין להתירם ובני ארץ ישראל לא היו נוהגין כן בהתרת חגורה קודם נטילת ידים]. ועוד נראה לי בס"ד, בני בבל שותין מי חדקל ומי פרת, שהמים קלים בטבען ועושין תאוה לאדם לאכול הרבה, וכיון דאוכלים הרבה מתמלא כריסם, ולכן מוכרחים להתיר האזור שלהם שלא ידחוק אותם בזמן האכילה שמרבים בה. אבל בארץ ישראל שותין מי מטר או מעיינות קטנים, שהמים כבדין, ואין עושין תאוה לאדם לאכול הרבה, ולכן לא ימלאו כריסם במאכל, וממילא אין נצרכים להתיר האזור שלהם.