בניהו על שבת י.

רַב אַמִי וְרַב אַסִי הֲווּ יַתְבֵי וְגַּרְסֵי בֵּינִי עַמּוּדֵי. נראה הענין הוא כך, כי בית המדרש ששם לומדים החכמים היתה קרקעיתו בנויה על גבי עמודים, ונמצא קרקע שהעמודים עומדים עליה היא היתה דירה תחתונה, והקרוי שלה המקורה על גבי העמודים היתה דירה עליונה, ששם היה בית המדרש של החכמים. ורבי אמי ורבי אסי היו יושבים ודנים בדירה התחתונה, ואין דנים בדירה העליונה כדי שלא יהיה בלבול לחכמים ולתלמידים שלומדים בדירה העליונה מכח שיחת בעלי דינים וריבם בין איש לרעהו. אך רבי אמי ורבי אסי מחמת שהיו דנים בדירה התחתונה, גם לימודם וגרסתם היתה בדירה התחתונה במקום שהם דנים בין איש לרעהו, והיו יושבים בין העמודים, להורות כי העולם קיים על שלשה עמודים, שהם 'דִּין וְאֱמֶת וְשָּׁלוֹם' וכמו שאמר רבן שמעון בן גמליאל (אבות א, יח) בסוף פרק ראשון דאבות, ובשעה שהם גורסין, לא היו דנים ולא היו רשאין בעלי דינין להגיש דינם לפניהם, ולכך היו נועלין הפתח של דירה התחתונה, כדי שלא יכנסו בעלי דינין שם בעת שהם גורסין. וכל בעלי דינין היו עומדין בחצר שלפני הדירה התחתונה, וממתינים שם עד שיגמרו הגרסא והלימוד שלהם ויתנו להם רשות להכנס אצלם. ועל כן הם אחר שגומרין הלימוד שלהם, הֲווּ טַפְחֵי אַעִיבְּרָא דְּדָשָׁא של דירה התחתונה שהיו יושבים בה, וְאַמְרֵי: אִי אִיכָּא דְּאִית לֵיהּ דִּינָא, לֵיעוֹל וְלֵיתִי, כי בזה נותנים רשות לבעלי דינין העומדים בחצר שיכנסו אצלם. ומה שאמר: כָל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא , רוצה לומר: כל שעה שגמרו הגרסא שלהם, נותנין רשות לבעלי דינין העומדים בחוץ בחצר שיכנסו ויבואו לפניהם, והטפוח אעברא דדשא זה הוא נתינת הרשות. ומה שאומרים: לֵיעוֹל וְלֵיתִי , הכונה לֵיעוֹל התובע וְלֵיתִי הנתבע עמו, דאין רשאין ליכנס התובע לבדו אם לא היה הנתבע עמו.