בניהו על שבת פח.

אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה, מוּטָב. וְאִם לָאו, שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם. נראה לי, דכפה אותם על דברים שהמזל נגדיי בהם, כגון אדם שמזלו מחייב להיות שופך דמים וגנב וגזלן, כי בזה צריך להתנהג היפך ממה שיורה עליו מזלו. אבל דברים שהמזל אינו נוגע בהן ואין צריכים להלחם נגד המזל, על זה כבר אמרו נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. ובזה יובן וַתִּיפִי בִּ' מְאֹד מְאֹד' (יחזקאל טז, יג), 'אָדָם אָדָם' כי הגוף נקרא אָדָם והנשמה נקראת אָדָם, וכיון שאת יפה כאן וכאן, לכן וַתִּצְלְחִי לִמְלוּכָה, כי למעלה מן אותיות 'מַזָּל' יש אותיות 'לוכ' [56] וגם מספר אָדָם [45] הוא מ"ה, צרף שניהם יחד יהיה צירוף מְלוּכָה [101].

מַאי דִּכְתִיב: "מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין, אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה", אִם 'יָרְאָה' לָמָּה 'שָׁקָטָה'. יש להקשות, כיון דאמר מַאי דִּכְתִיב, משמע דקשיא ליה קושיא אחרת בגוף הפסוק, מלבד דבר זה דאמר אִם 'יָרְאָה' לָמָּה 'שָׁקָטָה' דאם לא כן הכי הוה ליה למימר כְּתִיב אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה אִם 'יָרְאָה' לָמָּה 'שָׁקָטָה'? ועוד קשיא ליה, למה נקיט לשון זה ד'יָרְאָה' ו'שָׁקָטָה'? ועוד יש להקשות, למה האריך חזקיה למנקט תרי חלוקות, שהוסיף לומר אִם 'שָׁקָטָה' לָמָּה 'יָרְאָה' וכיון דאמר אִם 'יָרְאָה' לָמָּה 'שָׁקָטָה' סגי, דאם נדע לָמָּה שָׁקָטָה, ממילא נדע לָמָּה יָרְאָה בתחלה? ונראה לי בס"ד, באומרו מַאי דִּכְתִיב, הוא קשיא ליה בגופיה דקרא, למה כינה התורה בשם 'דִּין' דמשמע היא משפטים בלבד, והלא יש בה מצות וחוקים. וגם למה נקיט לשון זה של יָרְאָה וְשָׁקָטָה? ועוד קשיא ליה אִם 'יָרְאָה' לָמָּה 'שָׁקָטָה'? ועוד קשיא ליה קושיא אחריתי, אִם 'שָׁקָטָה' לָמָּה 'יָרְאָה' כלומר כשבא הכתוב להודיענו ששקטה, למה הודיענו מעיקרא דיראה? וכי הוה ליה למימר אֶרֶץ שָׁקָטָה ולא לימא יָרְאָה, כי כיון דאמר שָׁקָטָה ידעינן דתחילה יָרְאָה, דלא שייך לומר שָׁקָטָה אלא אם כן יָרְאָה? ותירץ, תחילה יָרְאָה ולבסוף שָׁקָטָה! והכונה הוא דשם אדנ"י אות א' שבו הוא חסד ורחמים שהוא משם אהי"ה, ואות די"ן שבו הם גבורה ודין כמשמעותם. וקודם שניתנה תורה היה שולט הדין בעולם, כי מדת הגבורה גוברת, ולכן היה מתגלה משם א דנ " י אותיות 'דין' אבל אות א' שהוא חסד ורחמים נעלם כנודע, בסוד 'נַעַר וְנַעֲרָה' שה' פעמים דין [64] דשם אדנ"י הם גימטריא נַעַר [320], אבל ה' פעמים שם אדנ"י [65] בצירוף א' הם גימטריא נַעֲרָה [325], וה"ס [והוא סוד] רחמים. לכן קודם שניתנה תורה היו מתגלים וגוברים אותיות 'דין' דשם א דנ " י שהם גבורה, אבל כיון שניתנה תורה וקבלו ישראל אותה, האיר אות א' באותיות 'דין' ונעשה שם אדנ " י שלם, יען כי 'אלף' רומז ללמוד התורה, בסוד: אלף חכמה אלף בינה (שבת קד.) ולכן כיון שקבלו התורה הרמוזה באות אלף נשלם שם אדנ"י באות א', שהוא החסד שגובר על אותיות דין. ולזה אומר מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין כלומר גילוי אותיות דין דשם אדנ"י, ו'הִשְׁמַעְתָּ' מלשון וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם (שמואל א' טו, ד) שהוא לשון קבוץ ואסיפה, שנאספו אותיות דין ביחד שהם גילוי הדין בעולם קודם שניתנה תורה שהיה שפע הארץ בסוד נַעַר, אֶרֶץ 'יָרְאָה' [216] מספר 'גְּבוּרָה' [216], ששלטה הגבורה והדין בארץ, ואין השפע יורד מכל העשר ספירות אלא רק מן אמצעיות ותחתונות, אך אחר כך כשניתנה התורה לארץ וקבלו אותה ישראל, אז שָׁקָטָה שנשלם שם אדנ"י באות 'אלף' הרומז ללמוד התורה 'אלף חכמה אלף בינה' שגובר החסד בעולם, ואז ההשפעה תהיה שלימה מן ג' ראשונות וג' אמצעיות וג' התחתונות שהם חב"ד חג"ת נה"י [חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד]. וידוע שהכל יורד ומשתלשל בקו האמצעי שהם דעת בשלשה עליונות, ותפארת בשלשה אמצעיות, ויסוד בשלשה תחתונות, וסימנם 'דתי' ורמוזים באותיות 'שָׁקָטָה' והיינו אותיות 'שק' [400] ביחד הם ת' ואותיות 'טה' [14] ביחד הם י"ד, הרי דתי [414] שהם ראשי תיבות דעת תפארת יסוד. ובזה נתרצו כל הקושיות הנזכרים שבזה מובן למה קרא התורה בשם 'דִּין' והיינו לומר קודם שניתנה לארץ וקבלוה ישראל, היתה התורה המקיימת שמים וארץ בסוד 'דִּין' דשם א דנ " י , כי אותיות אלו היו המתגלים וגוברים בעולם. ובזה מובן נמי למה נקיט לשון יָרְאָה וְשָׁקָטָה, כי 'יָרְאָה' [216] גימטריא 'גְּבוּרָה' [216] אשר בשליטתה יהיה חסרון השפעת שלשה עליונות שהם חב"ד [חכמה, בינה, דעת] וְשָׁקָטָה רמז לשלימות ההשפעה שתהיה מן העליונות ואמצעיות ותחתונות בקו האמצעי שלהם שהוא 'דתי' הרמוז באותיות 'שָׁקָטָה'.

בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׁרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְּתָרִים. נרמז אות ה"א הנוספת ב'הַשִּׁשִּׁי' דאיתא באותיות דרבי עקיבה, כל האותיות כשאדם מוציאן בפיו מרגיש בהם בשפתיו ובלשונו ומוציא טיפת רוק מפיו, אבל ה"א כשמוציא אדם מפיו אינו מרגיש בו לא בשפתיו ולא בלשונו, עיין שם. ולכן אות ה"א רומז על 'תֹהוּ וָבֹהוּ' שהאדם תוהא ובוהה בו, שאין לו אחיזה ותפיסה לא במראה עינים ולא במראה השכל. כמו אות ה"א שאדם מציאה מפיו אין בה אחיזה בשפתיו ובלשונו על ידי תנועה שבתוך הפה. וכיון שנרמז תנאי זה ביום הַשִּׁשִּׁי, לכן ניתנה תורה ביום ששה בחודש סיון.

בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׁרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְּתָרִים. נראה לי בס"ד הטעם בהלבשת הכתרים היה מלאך אחד לשני כתרים, ובפריקתן הוצרך לכל כתר מלאך? היינו כי בלבישה היה נח לכתרים בכך, כי הם נולדו מכל אחד ואחד מישראל מדבור נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, נמצאו כל אחד מישראל הוא אב לאלו הכתרים שנולדו ונתהוו מן מאמרי פיו של נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, ודרכו של בן להדבק באביו. ולכן מלאך אחד סגי לתרוייהו, כי אין צריך לעשות המלאך פעולה, ורק מפני הכבוד הביא המלאך הכתרים בידו לבעליהן. אבל בפריקה, ודאי קשה לבן להפרד מאביו, וצריך המלאך לעשות פעולה גדולה להפרידם זה מזה, לכך בעי לכל כתר מלאך אחד דאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, דהיינו שתי פעולות ביחד. והא דזכו לִשְׁנֵי כְּתָרִים אֶחָד כְּנֶגֶד 'נַעֲשֶׂה', וְאֶחָד כְּנֶגֶד 'נִשְׁמָע'? נראה לי בס"ד, כי אות 'אלף' רומז ללמוד התורה, לשון אֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה (איוב לג, לג) וכן אמרו 'אלף חכמה אלף בינה' ונרמז כתר ה'נִשְׁמָע' באות יו"ד עליונה של 'א' כי יו"ד במלואה מספר עשרים, ואותיות עשרים הם גימטריא 'כתר' וכן כתר ה'נַעֲשֶׂה' נרמז באות יו"ד תחתונה של 'א' ולכן יו"ד עליונה זקופה למעלה, כי הנשמע מקבל האדם מלמעלה. אך יו"ד התחתונה פניה נוטים ליו"ד העליונה, כי היא כנגד הנעשה שהוא צופה ומביט בנשמע, לראות מה נשמע כדי שיעשה המעשה כפי השמיעה, ואם אין שמיעה תחילה איך יודע המעשה אשר יעשה?! ועוד נראה לי בס"ד, דנרמזו שני הכתרים בשני יודי"ן של נקוד ציר"י כאמור לעיל, שכל יו"ד רומזת לכתר. וידוע, כי נקוד ציר"י הוא בבינה, שנקוד שלה הוא ציר"י, יען כי תורה מבינה נפקא, ולכן התחילה באות ב' דבְּרֵאשִׁית. ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם, כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי (ירמיה ח, כב) פירוש כי התורה היא מרפאת חולי הנפש ותמה, 'הַצֳרִי' זו התורה דנפקא מבינה שהיא נקודת צר"י, אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא תלמיד חכם אֵין שָׁם ללמדם תורה מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי. ולכן כיון שאמרו נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע בקבלת התורה דנפקא מבינה, ששם הוא נקודת צר"י שהוא שני יודי"ן, שעולין מספר שני 'כתר' לכך זכו לִשְׁנֵי כְּתָרִים כנגד ב' יודי"ן של נקוד צר"י שהוא בבינה, אך כיון שחטאו, ירדו ממדריגת הבינה למדרגה שתחת הבינה שהיא ספירת הגבורה העומדת בקו שמאל תחת הבינה, ושלטה אז בהם הגבורה. והנה שם בגבורה הנקוד היא שב"א שהוא גם כן שני יודי"ן זה על גבי זה, וגם באלו נרמזו ב' כתרים, כי בכל יו"ד נרמז מספר 'כתר' כאמור. אמנם רמז של שני יודי"ן אלו אינו על לבישת הכתרים, אלא רומז על פריקה שלהם, כי הם בספירת הגבורה שהיא דין. נמצא שני יודי"ן שבבינה רומזים על לבישתם של הכתרים, ושני יודי"ן שבגבורה רומזים על פריקתן. והנה נודע, כי אוזן הוא סוד בינה, והתורה תלויה באזן, דכתיב הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם (ישעיה נה, ג) ולכן באזנים יש שני חורין שהם דוגמת שני יודי"ן, א' באזן ימין וא' באזן שמאל, ולכך זכו לשני כתרים על ידי קבלת התורה שהם נרמזים בשני יודי"ן. ובזה יובן מה שאמר כאן, בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ, בְּחוֹרֵב פָּרְקוּ , 'חוֹרֵב' הוא חור ב', כי טָעֲנוּ שני כתרים כנגד ב' חורי של שתי אזנים. ופריקה של שני כתרים, רמוזה בשני חורין של החוטם, שהם גם כן דוגמת שני יודי"ן, וידוע 'חוטם' [63] גימטריא ס"ג שה"ס [שהוא סוד] בינה. גם נקרא 'אף' בלשון המקרא, כי על ידי שחטאו והביאו אף לעולם, שסילקו אות ל' מן מילוי 'אלף' ונשאר אף , על כן נתקיים בהם פריקה של שני כתרים הרמוזים בשני חור של האף, וזהו בְּחוֹרֵב פָּרְקוּ, בחור ב' פרקו השני כתרים.

מַאי דִּכְתִיב: "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר" וְגוֹ', לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְתַפּוּחַ. נראה לי דקשיא ליה דמזכיר הַתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר , משמע דדרכו של תפוח להיות גדל בעצי היער, וזה אינו, דאין דרכן של אילני מאכל להיות נטועים בעצי היער דקיימי לשריפה. ואם נאמר לאו בנטיעה איירי קרא אלא בערך חשיבותן, כלומר כמו שיש יתרון וחשיבות בתפוח על עצי היער, דנערכים לגבי עצי היער במעלה גדולה וחשיבות עצומה, כֵּן דּוֹדִי הקב"ה עושה הערכה בֵּין הַבָּנִים לתת יתרון וחשיבות רב לצדיק וחכם לגבי איש עם הארץ וחוטא, אם כן למה נקיט תפוח, והלא כל אילן מאכל יש לו חשיבות רב ומעלה גדולה לגבי עצי היער? ומשני, זכר תפוח לעשות משל ודמיון לישראל לענין זה של קדימת נעשה לנשמע.

מַה תַּפּוּחַ זֶה, פִּרְיוֹ קוֹדֵם לְעָלָיו, אַף יִשְׂרָאֵל, הִקְדִּימוּ נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמָע. קשה, והלא אמרו בגמרא (קידושין מ:) נמנו וגמרו תלמוד גדול ממעשה, מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה, ואיך כאן מדמה ה'נַעֲשֶׂה' שהוא על חלק המעשה לפרי, וה'נִשְׁמָע' שהוא חלק התלמוד לעלין? ועוד קשיא קושית התוספות, דאנחנו רואין התפוח גדל כשאר פירות, ואין פריו קודם לעליו? ומה שתרץ רבנו תם ז"ל, דתפוח זה אתרוג, כמו שנאמר בתרגום אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים (שיר השירים ז, ט) דמתרגם 'אתרוגא' הנה זה אמת, אך מה שאמר ש'פִּרְיוֹ קוֹדֵם לְעָלָיו' מפני שדר באילן משנה לשנה, ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד ובאין עלין אחרים חדשים, והוה פריו קודמין לאותם עלין, הנה זה תימה מאד! חדא, מה לנו לאותם שהיו בראשונה, והלא כל שנה העלין החדשים קודמין לפירות החדשים? ועוד, האתרוג אין נושרין עליו בימות הגשמים, וכאשר דר האתרוג באילן משנה שעברה גם העלין דרין באילן, ולא ימצא שום אילן פירותיו דרין בו, ואין עלין דרין בו, ואיך אומר פירותיו קודמין לעליו? ונראה לי בס"ד, לעולם האמת כמו שכתב רבנו תם ז"ל, דתפוח זה דנקיט קאי על אתרוג כמו שכתב בתרגום, אך מה שאמר פִּרְיוֹ קוֹדֵם לְעָלָיו לאו בקדימה בזמן איירי כאן, אלא איירי בקדימה שבראיה, כי מחמת גודלו של פרי האתרוג אז כשאדם בא מרחוק רואה את הפירות קודם שיראה העלין מחמת גודלן של פירות. ועל הראיה קאמר פירותיו קודמין לעליו, שמחמת גודל הפרי נראה לעיני בני אדם קודם שיתראו העלין. והא דדימה חלק המעשה לפירות וחלק התלמוד לעלין, לאו לענין חשיבות מדמי להו אלא לענין פועל ותועלת הנמצא בעלין יותר מן הפירות. והיינו כי השי"ת ברא את האילנות שיהיו מוציאין עלין הרבה, כדי שיהיו העלין מגינים על הפירות ושומרים אותם, שאם האילן אין בו אלא פירות בלבד לא היו מתקיימין הפירות. וכן אמרו בגמרא דחולין (חולין דף צב.) 'אלמלא עליא לא מתקיימין איתכליא' ופירש רש"י, שהעלין סובלין הרוח ומגינים על האשכולות שלא יכם שרב ושמש ורוחות, עיין שם. ומאחר דהעלין נבראו כדי להגין את הפירות, לכך דימה חלק התלמוד לעלין, וחלק המעשה לפירות. כי הלימוד מגין על המעשה, ושומר אותה שלא תשתכח ולא תתבטל, ולא תהיה נעשית היפך האמת והיושר. ועוד נמי, על ידי הלימוד ינצל האדם מן היצר הרע, שלא יכשילו במעשה, כמו שאמרו רז"ל (קידושין ל:) אמר הקב"ה 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין'.