בניהו על שבת קנא:

"וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ", זֶה הַכֶּרֶס. זו הכרס העשויה כבד ולכן עון הראשון שהיה בעולם, שהוא אכילת עץ הדעת באיסור, שירדה אכילה זו לְכַּד זֶה הַכֶּרֶס הביא כ"ד זיני דמסאבותא, כמו שאמרו המקובלים ז"ל (בראשית ג, טו) על פסוק 'וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה' וְאֵיבָה [24] גימטריא כ"ד, וזו היא זוהמת הנחש שהטיל בחוה. והנה קלקול זה שהיה בכרס שהוא כד, היה בכרס חוה ובכרס אדם, ששניהם הכניסו אכילה זו לתוך הַכַּד זֶה הַכֶּרֶס, ואחר גמר התיקון יתוקן כד זה וכד זה, ויאירו שניהם כאור שמש. ובזה יובן 'וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ' (ישעיה נד, יב) כי כד וכד של אדם וחוה יאירו ויזהירו כשמש. ומה שאמר 'אֶל הַבּוֹר' זֶה פֶּרֶשׁ , נראה לכן קורין לעם הארץ בשם בור, שהוא רודף תמיד להכניס תענוגים לפיו ולכן נקרא בור על שם הפה שהוא דוגמת הבור, כמו שכתב רש"י ז"ל, כי כל עמל שלו הוא לפיהו. ומה שאמר 'יְמֵי הָרָעָה' אֵלּוּ יְמֵי הַזִּקְנָה נראה לי, קראם יְמֵי 'הָרָעָה' בהפוך אתוון 'הערה' כי בימי הזקנה תתמעט השינה של האדם ורוב הלילה הוא ניעור.

וְאִם בְּנוֹ לֹא בָּא, בָּא בֶּן בְּנוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה". נראה לי בס"ד, הַזֶּה [17] גימטריא טוֹב [17] ואותיות 'טוֹב' רומזים לאב ובנו ובן בנו. כיצד? ט' רומז לאב דכתיב 'זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם' (בראשית ה, ב) והיינו 'אָדָם' במספר קטן ט' כמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל וזה האב רמוז באות ט'. ואחר ט' יש ו' שמספר ששה שהוא שני שלישי אות ט' כי רובו של אב כלול בבנו, ואחר ו' יש ב' שהוא שליש ו', כלומר בעבור זה החלק של האב הכלול בבנו יגיע ממנו לבן בנו שליש דוקא.

אָמַר רַב פָּפָּא: נַקְטִינָן, אַרְיָא אַבֵּי תְּרֵי לָא נָפִיל. מקשים, כיון דאין חיה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לו כבהמה דהולך צֶלֶם אֱלֹהִים ממנו, אם כן אֲפִלּוּ עַל חַד לָא נָפִיל? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות בדרוש הושענה רבה) כי האדם מלבד צלם העליון שיש לו דעליו נאמר ' אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ' (תהלים לט, ז) יש לו ב' צללים תחתונים על גופו, שהם בבואה וגם בבואה דבבואה, ועליהם נאמר 'וְנָסוּ הַצְּלָלִים' (שיר השירים ב, יז) והיינו צל א' נמשך מן אהי"ה במילוי אלפי"ן [אל"ף ה"א יו"ד ה"א], וצל א' נמשך מן אהי"ה במילוי ההי"ן [אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה]. אך השדים אין להם אלא צל אחד דוקא. ולזה אומר ארז"ל (יבמות קכב.) 'בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו' והאדם קודם שימות בכמה ימים מסתלק ממנו צל התחתון הנקרא בבואה דבבואה, וזה הסימן הניכר באור הלבנה בליל הושענה רבה, עיין שם, ובזה מובן דברי רב פפא דהוא איירי באדם אחד. ומה שאמר אַבֵּי תְּרֵי קאי על הצללים, כלומר אם הוא צדיק וכבר נסתלק ממנו צל התחתון שהוא בבואה דבבואה נפיל עליה האריה, ורק אַבֵּי תְּרֵי דהיינו שיש לו שני הצללים שהם בבואה ובבואה דבבואה, לָא נָפִיל עליה אם הוא צדיק. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו תירץ, דאם אחד אף על פי שהוא צדיק נפיל עליה שנוהם לקראתו, אך אינו מזיק לו כשקרב אצלו, אבל אם הם שנים לָא נָפִיל כלל שאינו נוהם ולא קרב אליהם, עד כאן דבריו נר"ו.

"עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ" זוֹ פַּדַּחַת. נראה לי בס"ד הטעם דמכנה הַמֵּצַח בשם שֶּׁמֶשׁ ולא בשם יָרֵחַ, כי השמש נגלה ביום שהוא חסד, ונכסה בלילה שהוא זמן דין, וכן ראוי המצח שבו שרטוטין להיות נכסה בזמן דין, ולכן חסידים ואנשי מעשה מכסים המצח בזמן שיש פורענות ודין בעולם, אבל הירח הוא להיפך שנגלה בזמן דין וביום אינו נגלה. ועוד נראה לי בס"ד שֶׁכִּנָּה המצח בשם שמש שהיא חמה והיא אמצעית בשצ"ם חנכ"ל [שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה] כן המצח אמצעי בחלק הראש של האדם. והחוטם כינה אותו בשם אוֹר כי התואר והצורה נקרא אוֹר כי באור ניכרים ולא בחשך, ובחוטם ניכר תואר האדם וצורתו שאם תדביק חתיכת מטלית על חוטמו אינו ניכר, וכאשר עשה אותו חכם שהבריח עצמו מאנשי ריש גלותא כדי שלא יכירוהו וכנזכר בגמרא (יבמות קכ.) וכן באור יש היכר לכל צורה מה שאין כן בחושך. אי נמי כינה החוטם באור, כי הוא הולך תחלה קודם איברים של הגוף כי הוא בולט, וכן דרכו של אור שמוליכים אותו לפני הגוף בחושך. ומה שאמר " וְהַיָּרֵחַ " זוֹ נְשָׁמָה נראה לי בס"ד, כמו שהירח לית לה מגרמה אלא מקבלת אורה מן השמש, כן הנשמה בבואה לעולם הזה לית לה מגרמה אלא מקבלת אורה מן תורה ומצות ומעשים טובים, ולהכי לא דימה אותה לשמש שהיא מאירה.