בניהו על שבת קנב.

שָׁרִי שַׂקִּיךְ וְעַיִיל לַחְמָא. עַד אַרְבְּעִין שְׁנִין, מִיכְלָא מַעֲלִי. מִכָּאן וָאֵילָךְ מִשְׁתֵּי מַעֲלִי. נראה האי לַחְמָא דנקיט הכא אין הכונה על פת דוקא, אלא לחם כולל כל אכילה שסועד האדם ואוכל, כמו 'מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם' (שמואל א' כ, כז) וכן 'בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב' (דניאל ה, א) והטעם כי למאכל צריך כח חזק באצטומכא לטחון אותו ולבשלו, ואחר מ' שנה יהיה לו חולשה באצטומכא, לכן טוב למעט במאכל כדי שלא להטריח באצטומכא ביותר, אך שתיה אין צריך לה טחינה, וגם הבישול שלה הוא מעט. ורמז לדבר לֶחֶם 'חל מ' רוצה לומר חל אצל האדם מ' שנה. או 'חל' לשון מתיקות כמו שנאמר רז"ל במדרש רבא (שמות רבא מג, ג) על פסוק 'וַיְחַל משֶׁה' שהמתיק המרירות, כי בלשון ערבי הוא 'חילו' וכן הלחם מתוק לגוף האדם מ' שנה.

מֵהָכָא לְקַרְחִינָאָה כַּמָּה הֲוָה. לפי פשוטן של דברים הם קנטור תפל ושיחת תנוקות הוא. ונראה לי בס"ד הכונה, דידוע דרבי יהושע בן קרחא הוא היה בנו של רבי עקיבא שקראו בן עזאי בשם קרח, כמו שנאמר בגמרא (בכורות נח.) שאמר בן עזאי 'כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה' ופירש רבינו האר"י ז"ל דאין כונתו להזכירו בשם קרח לגנאי, אלא מעלה הוא זה שהיה משרש קין שהוא עטרה דגבורה, ועל ידי חסידותו גלח כל כוחות הדינים הרמוזים בשערות, ולכן היה קרח, ועל חשיבות זו קראו בשם קרח וכנזכר בשער הגלגולים (דף לז:) עיין שם. וכאן אמר לו המין: מֵהָכָא לְקַרְחִינָאָה כַּמָּה הֲוָה? רוצה לומר כַּמָּה מעלות וחשיבות מֵהָכָא כלומר ממך 'לְקַרְחִינָאָה' לאביך הקרח? והשיב לו: הפרש גדול יש לאבי עלי כמו הפרש ויתרון שיש מני עד עצמך אתה הסריס, כי אני חכם ואתה חמור חמורתיים. והמין חרה אפו בדברים אלו שאמר לו שהוא יש לו יתרון וחשיבות עליו, ולכן זלזל בו ואמר לו: אתה בַּרְחָא קַרְחָא ששוה אַרְבַּע זוזי אין לך שום מעלה וחשיבות כלל. והשיב לו רבי יהושע בן קרחא: עַקִּירָא שְׁלִיפָא בִּתְמַנְיָא , רוצה לומר אתה אין לך שום חשיבות ומעלה מאחר שאתה סריס ואי אפשר להחזיר לך מה שלקחו, וזהו עַקִּירָא שְׁלִיפָא שאתה עקור ונשלף מן המילה דניתנה בִּתְמַנְיָא.

"כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי" זוֹ אִשָּׁה. "הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד" אֵלּוּ הַבָּנִים. נראה לי בס"ד, מאחר דארז"ל (נדה לא.) 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה' אם כן יזדמן איש שתאותו גדולה מצד הטבע, ותיכף ומיד יזריע, והאשה להיפך שתאותה מועטת מצד טבעה ותתאחר מלהזריע, אם כן אשה זו לא אפשר שתלד זכרים אלא נקבות. וכן יזדמן האשה ממהרת להזריע מחמת טבעה והאיש מתאחר, ואם כן אי אפשר שתלד אלא נקבות רק זכרים, ואם כן איך יבואו הבנים כפי רצון השי"ת? על כן מה עשה הקב"ה, מינה מלאך על שיעור התאוה ולא מסר התאוה של התשמיש בטבע האדם, אלא הניח מלאך פרטי ממונה עליה, שהוא יתן אותה כפי השיעור הראוי ללידת זכר בליל העיבור, שמרבה אותה אצל האשה כדי שתקדים, וממעט אותה אצל האיש כדי שיתאחר ואז תלד זכר, ואם רצונו יתברך שתלד נקבה יעשה המלאך להיפך. ובזה פירשתי בס"ד מאמר רז"ל (בראשית רבה פה, ח) בפסוק 'וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה' (בראשית לח, טו), אמר רבי יוחנן ביקש לעבור [מהמקום שהייתה בו תמר למקום אחר] וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה, אמר לו: יהודה, היכן אתה הולך? מהיכן מלכים עומדים, מיד ' וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ' בעל כרחו שלא בטובתו , עד כאן. ופירשתי הענין שרצה הקב"ה שתתעבר ממנו בזכר, על כן בא מלאך הממונה על התאוה ונתן לו כח תאוה בשיעור המוגבל באדם שבועל בעל כרחו שלא בטובתו, דודאי יתאחר בהזרעתו, ואז היא תזריע תחילה ותלד זכר. וזהו שאמר 'כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי' זוֹ אִשָּׁה , רוצה לומר תאוה של משכב אשה לא מסרה לטבע הגוף של כל אחד ואחד אלא הוא אמר שיעור שלה על ידי מלאך 'וַיֶּהִי' כי אמירתו יתברך היא תהיה מלאך, שהמלאך נעשה ממאמרו יתברך, כמו שנאמר 'הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ' (תהלים קמז, טו), וכיון שלא מסרה לטבע הגוף, לכן 'צִוָּה וַיַּעֲמֹד' אֵלּוּ הַבָּנִים זה יוליד זכרים וזה יוליד נקבות, וזה יוליד כך וכך זכרים וזה כך וכך נקבות.

נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים גְּנוּזוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים". נראה לי בס"ד, אם תצרור מספר נֶפֶשׁ בִּצְרוֹר אחד יהיה הצרור חל , וכן אותיות חיים יוצאים במבטא ג' אותיות חים , ואם תצרור אותם בִּצְרוֹר אחד יהיה הצרור נח ותחבר שני הצרורות ביחד יהיה אותיות נחלת. ובזה יובן בס"ד 'חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי' (תהלים טז, ו), פירוש, בַּנְּעִמִים אורות הבינה שנקראו נועם, אַף נַחֲלָת נ"ח ת"ל, שָׁפְרָה הארתם עָלָי. וידוע 'נח' רמז לבינה כי היא סוד אזן [58] גימטריא נח [58] וידוע כסא הכבוד הוא בסוד הבינה שנקראת 'כִּסֵּא הַכָּבוֹד' ולכן יליף הגנוזות תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד מהאי קרא ד ' נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים'.

"בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים", אֵלּוּ צִיצִית. וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר", אֵלּוּ תְּפִלִּין. נראה לי בס"ד, ידוע ציצית ביצירה תלמוד תורה ותפילין של יד בבריאה שה"ס [שהוא סוד] בינה, ותפילין של ראש באצילות סוד חכמה. וידוע, הזכירה לובן והשכחה חושך, ובציצית כתיב וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת הֳ' (במדבר טו, לט) אין ראיה אלא באור שהוא סוד הזכירה, ובציצית תִּזְכְּרוּ אֶת כָּל מִצְו‍ֹת הֳ' הרמוזים בתפילין של ראש שה"ס חכמה, והיינו בתפילין של ראש יש שני שי"ן, ומספר שני ש' הוא ת"ר [600] ויש באחת מהן וא"ו יתר, הרי תר"ו [606] והם מִצְו‍ֹת הֳ' שנתן לישראל יתר על בני נח, כי המצות כולן תרי"ג [613] הסר מהם ז' מצות שנתנו לבני נח גם כן נשאר לישראל יתרון בתר"ו מצות שרמוזים בשני ש' של תפילין של ראש. וזהו שנאמר 'בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים' אֵלּוּ צִיצִית שבו תהיה לכם הזכירה שהיא מצד הלובן, אך הזכירה צריך שתהיה לכל מצות ה' הרמוזים בתפילין של ראש, וזהו 'וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר' אֵלּוּ תְּפִלִּין שהוא בסוד שֶׁמֶן 'חכמה' לֹא יֶחְסָר שצריך אתה לזכור כל המצות הרמוזים בו. ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע פירשתי בס"ד, 'בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים' אֵלּוּ צִיצִית וכו' היינו כי הציצית מניחן ולובשן בכל יום אפילו בשבת ויום טוב והתפילין נמי אף על פי שאין לובשן בשבת ויום טוב, הנה הוא עושה כונה בְּנִשְׁמַת כָּל חַי שיכוין כָּל חַי [68] עולה מספר אהי " ה הוי " ה אהי " ה [68], וכונה זו נקראת תמורת התפילין, שהמכוין בה נחשב לו כאילו הניח תפילין, ולכן כתבו המקובלים ז"ל כל מי שאינו קורא נשמת כל חי בשבת כאילו לבש ציצית בלא תפילין. ולזה אומר 'וְשֶׁמֶן' זה התפילין 'עַל רֹאשְׁךָ' כלומר במחשבה שבראשך שאתה מחשב בשמות הקודש הנזכר שהם תמורת התפילין, לֹא יֶחְסָר ממך תיקון זה של התפילין, עיין שם. ועתה אוסיף כאן ברמז זה שאמר 'עַל רֹאשְׁךָ' רמז בזה על השבת. כי אותיות הסמוכים לאותיות ראש שאחריו הם אותיות שבת, וזהו שנאמר 'עַל רֹאשְׁךָ', על רוצה לומר סמוך כמו ' וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה'. (במדבר ב, כ).