בניהו על שבת קכז:

תָּנוּ רַבָּנָן: הַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת, דָּנִין אוֹתוֹ לִזְכוּת. קשה, למה בְּ'דָן' נקיט כַף זְכוּת ובדנין נקיט לִזְכוּת ולא אמר כַף ? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רב יב"י ז"ל בפסוק 'בְּיוֹם הִצִּיל הֳ' אוֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִיַּד שָׁאוּל' (תהלים יח, א) כי תפיסה של כף לבד אינה תפיסה גמורה אלא נגיעה בעלמא, אבל של יד תפיסה גמורה עיין שם. ובזה מובן מה שאמר באבות (אבות ו, א) וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת 'ידי' דייקא שהוא תפיסה גמורה, כן היא מְקָרַבְתּוֹ לִזְכוּת גמור כמו תפיסה של ידים שהיא גמורה. ולזה אומר כאן כל 'הַדָּן אֶת חֲבֵרוֹ לְכַף זְכוּת' רוצה לומר אפילו שהוא לא דן אותו לזכות גמור הרומז לתפיסת הידים, אלא דנו לזכות קטן שהוא נגיעה בעלמא, שדומה לתפיסה בכף אפילו הכי זוכה כי מן השמים או אחרים 'יָדוּנוּ אוֹתוֹ לִזְכוּת' דהיינו זכות בסתם שהוא זכות גמור.

תָּנוּ רַבָּנָן: פַּעַם אַחַת הֻצְרַךְ דָּבָר אֶחָד לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים אֵצֶל מַטְרוֹנִיתָא אַחַת, שֶׁכָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי מְצוּיִין אֶצְלָהּ. קשה, לפי דברי רש"י ז"ל דכל מעשה בחסיד אחד הוא רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה בר אלעאי, אם כן ריב"ח קדים להו, והוה ליה להביא עובדא דריב"ח קודם מעשה בחסיד אחד? ונראה לי בס"ד, כי מעובדא דריב"ח אין ללמוד כל כך, דאין בה רבותא במה שדנו אותו לכף זכות. כי מתחילה הם יודעים שיש לו דבר סתר עמה, ובעבור דבר סתר שלחו אותו חכמים, והם לא הלכו עמו כדי ליכנס עמו, אלא ללוותו בדרך בשביל הכבוד, כי אדם גדול ובפרט אב"ד אין דרך ארץ שילך בדרך לבדו, ובפרט כשהולך אצל שרים וסגנים, ואם כן מה שנעל הדלת מובן טעמו, והם יודעים זה ממה שהלכו עמו. ומה שֶׁטָבַל, גם זה פשוט דודאי נִתְּזָה צִנּוֹרָא ממנה ובדין הוא צריך לטבול, שכבר גזרו חכמים על העכו"ם שיהיו כזבין, ואם כן אין להם רבותא כל כך במה שדנו אותו לכף זכות, ומסדר הש"ס הביא האי עובדא משום דדמייא במקצת לתרי עובדי דנקיט כאן. ועוד מפני שגם בהאי עובדא איתא לברכה זו אתם דנתוני לכף זכות המקום ידין אתכם לזכות, ולהכי נקיט לה עם הני תרי עובדא, אך נקיט לה לבסוף. ואפשר מה שאמר שֶׁכָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי מְצוּיִין אֶצְלָהּ ללמד דאין שם יחוד כל כך כיון דמצויים אצלה רבים תמיד. ומה שאמרו שֶׁמָּא נִתְּזָה צִנּוֹרָא מִפִּיהָ עַל בְּגָדָיו , נראה לי בס"ד, נקטו בדבריהם 'בְּגָדָיו' לשון נקיה, וכונתם היה לומר שניתזה על גופו הקדוש.