בניהו על שבת קיד.

מִנַּיִן לְשִׁנּוּי בְּגָדִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: "וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים". כתב הרב עיון יעקב ז"ל, דקדק לומר 'מִן הַתּוֹרָה' דודאי מן הנביאים יש סמך לזה, כדאמרינן (שבת י.) 'הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' וכדאמרינן לעיל 'וְכִבַּדְתּוֹ' שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חֹל, לכך בקש עוד סמך על זה 'מִן הַתּוֹרָה' אבל ראיה גמורה אינו, כי יש לומר קדושת כהונה לגבוה שאני, עכ"ל. ונראה לי, מן 'הִכּוֹן' (עמוס ד, יב) לאו משמע שישנה בגדיו, אלא משמע שיכין עצמו בהשלמת בגדיו, כגון שיתעטף בגלימא, ויתעטר במצנפת, ויאזור באזור. ומן 'וְכִבַּדְתּוֹ' (ישעיהו נח, יג) שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חֹל, נמי ליכא למשמע מינה לענין עשיית מצותו יתברך, כמו שתפילה וכיוצא, שיעשנה בשינוי בגדים, דיש לומר שבת שאני דחייב להתענג בו, דכתיב אָז תִּתְעַנַּג עַל הֳ' (ישעיה נח, יג) וכמו שיש עונג באכילה כן יש עונג במלבושים. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו תירץ, כי בפסוק 'וְכִבַּדְתּוֹ' אינו מפורש שיפשוט וילבוש מחדש, אבל פסוק 'וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו' מפורש שחייב לפשוט הישן וילבש החדש, עכ"ד נר"ו.

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים נִקְרָאִים 'בַּנָּאִין', מִפְּנֵי שֶׁעוֹסְקִים בְּבִנְיָנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּל יְמֵיהֶם. נראה לי בס"ד, טעם שהתורה נקראת 'בִנְיָנוֹ שֶׁל עוֹלָם' כי הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל שְׁלשָׁה עַמּוּדִים תּוֹרָה וְעֲבוֹדָה וְגְּמִילוּת חֲסָדִים (אבות א, ב) והתורה כוללת כל השלשה, כי הלומד בפרשת עולה כאילו הקריב עולה, וכן בכולהו קרבנות. כמו שנאמר רז"ל (מנחות קי.) על פסוק (ויקרא ז, לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וכו' וגם יש בה גמילות חסדים, שבה נעשה בירור לניצוצי קדושה לצאת מן הקליפה, ואין לך גמילות חסדים יותר מזו, כי זה הוא תחיית המתים ממש, ועשיית חסד עם המתים ועם החיים! והא דאפיק לפעולת החכמים בתורה בלשון 'בניין' נראה לי בס"ד, כי התורה נקראת 'יַיִן' דכתיב וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי (משלי ט, ד) והחכם נקרא כן 'יַיִן' כמו שנאמר (בבא מציעא פג:): לרבי אלעזר ברבי שמעון 'חומץ בן יין' וצירוף בֶּן יַיִן [122] ביחד הוא צירוף בניין [122] חלק התיבה לשתים וקרי בה 'בֶּן יַיִן'.

אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם? זֶה הַמַּקְפִּיד עַל חֲלוּקוֹ לְהָפְכוֹ. נראה לי בס"ד, רמזו בזה לפי דרכם, דעסק התורה נקרא בשם 'חָלוּק' דהאדם עושה ממנו חלוק לנשמתו, וכמו שנאמר שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ (ישעיה ג, ו) שדרשו רז"ל (שבת קיט:) על תלמידי חכמים, כי התורה נקראת 'לֶקַח טוֹב' ועושה מן 'לֶקַח' 'חָלוּק'. וזה בלימוד שלומד לעצמו, ואחר כך זוכה ללמד לאחרים, דכתיב ביה וְ'לֹקֵחַ' נְפָשׂוֹת חָכָם (משלי יא, ל), דדרשו רז"ל הפסוק על המלמד תורתו לאחרים, כנזכר בגמרא (בבא מציעא פה.) על רבי שמעון בן לקוניא עם רבי יוסי בנו של רבי אלעזר, ואז בזה מהפך אותיות 'חָלוּק' לאותיות 'לוֹקֵחַ'. וכיון שזכה ללמד לאחרים שיתקיים בו וְלֹקֵחַ נְפָשׂוֹת חָכָם, יזכה להפך עוד אותיות 'חָלוּק' ואותיות 'לוֹקֵחַ' לאותיות 'קִלּוּחַ' שבזה עושה קִלּוּחַ בהשתלשלות השפע על ידי זכות התורה, ממקום עליון עד סוף כל העולמות, שיהיה הצינור של התורה מקלח שפע מלמעלה למטה. ודבר זה רמזו אותו חז"ל בנועם לשונם, באומרם: אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם? זֶה הַמַּקְפִּיד עַל חֲלוּקוֹ לְהָפְכוֹ , שמהפך 'חֲלוּקוֹ' ל'לוֹקֵחַ', וחוזר ומהפך זה ל'קִלּוּחַ' על דרך האמור. ועוד נראה לי בס"ד, רמזו רז"ל בלשונם לפי דרכם על מידות הטבעיות שבאדם, שהם קנאה וחמדה ותאוה ואכזריות וכיוצא. כי ידוע שהמידות מכונים בשם 'בְּגָדִים' וכמו שנאמר רז"ל על פסוק 'בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים' (קהלת ט, ח) הנה הוא מהפך מדות הטבעיות שבו מרעה לטובה, וכמו שנאמר בחומת אנך בישעיה על פסוק 'הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ' (ישעיה ג, ט) כמעשה של אותו חכם שכל מדותיו הטבעיות שטבועים בו היו לרוע, והוא היה מהפך אותם לטובה, עיין שם. [פירש הרב מהר"י ן' נעים ז"ל במעשה שהיה דפילוסוף גדול ראה פרצופו חכם בחכמת השרטוט ואמר שהכיר בשרטוט שיש לו מדות רעות כגון קנאה תאוה וכיוצא. והפילוסוף אמר שהאמת אתו שהמדות והטבע שלו קשה ומכוער אבל ה' חונן הדעת ובשכלו גובר על טבעו ומדותיו. וזה שאמר הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם דפרצופם מעיד על רוע מעלליהם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם. ולא תימא דמכל מקום שכלם גובר על תכונתם לזה אומר לֹא כִחֵדוּ מעשיהם ופרצופם שוים ולא כחדו לפרצופם שקולים הם לרעה. (חומת אנך שם)]