בניהו על ראש השנה טז.

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן. יש להקשות הוה ליה למימר 'כָּל בְּנֵי אָדָם' ומהו 'כָּל בָּאֵי עוֹלָם'? או יאמר 'כָּל הַבְּרִיּוֹת עוֹבְרִין לְפָנָיו'? ונראה לי בס"ד דרמז בזה גם אותם שבאו לעולם ומתו גם כן נידונין בו ביום לחזור לבא בגלגול, וגם זה חשבון וענין עמוק כמה שנים יהיו בגלגול ואיך יתגלגלו ובמה יתגלגלו. ודע דאין להתפלאות במאמרי רז"ל דכאן קאמר 'כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן' ואתמר בגמרא הכל נסקרין בסקירה אחת כרגע, ובמקום אחר אמרו חז"ל יש בני אדם נידונין ביום ראשון דראש השנה ויש נידונין ביום ב' דהוא דינא רפייא. גם אמרו רז"ל בגמרא ישראל נידונין ביום ואומות העולם נידונין בלילה. וגם איתא בדברי רבינו האר"י ז"ל שאין כל בני אדם נידונין בשעה אחת ולכן מי שמרגיש התעוררות כפיה וכיוצא זה סימן שאותה שעה הוא נידון, ואיך אמרו שהכל נידונין ברגע אחד לפניו יתברך? הנה הענין כי תחלת ראש השנה 'כָּל בָּאֵי עוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן וְנִסְקָרִין בִּסְקִירָה אַחַת' וזהו לפני הקב"ה אך בית דין של מעלה חוזרין ודנין את הבריות כולן אף על פי שכבר נידונו לפני השי"ת וגזר על כל אחד כראוי לו, כי כך גזרה חכמתו יתברך שיהיו חוזרין ונידונין לפני בית דין של מעלה, אך בית דין של מעלה יהיה פסק דין שלהם מכוון כמו גזר דין שגוזר הקב"ה על כל אחד ואחד, כי הקב"ה יניח בלב בית דין של מעלה לכוין על האמת כאשר גזר הוא, וליכא צורך בבית דין של מעלה לדון אחר שכבר דן השי"ת בעצמו לכל אחד ואחד, אך גזרה חכמתו להעמיד בית דין למעלה שיהיו דנים כל דין ומשפט של כל הבריות דכתיב (איוב יד, טו) 'לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף' ועל דינין אשר דנים בית דין של מעלה אתמר ישראל נידונין ביום ואומות העולם בלילה, וכן בישראל עצמן יש נידון ביום ראשון ויש נידון ביום שני ויש נידון בשעה זו ויש בשעה זו ולפי זה נמצא כל הבריות נידונין ב' פעמים, והוא תחלה נידונין הכל בפעם אחת לפניו יתברך וסוקרן בסקירה אחת, כי אצל השי"ת אין הפרש בין יום לבין לילה ואין הפרש בין זמן דינא קשיא לבין דינא רפייא, וחוזרין הכל ונידונין פעם שנית בבית דין של מעלה, ולגבי בית דין של מעלה יש הפרש בין יום לבין לילה וכן בין זמן דינא קשיא לבין זמן דינא רפייא, כי בבית דין של מעלה צריכין לעיין בכל דבר ודבר ויש מיימינים ויש משמאלים, אך בפסק הדין זוכין לכוין על האמת. ודע כי מצינו בתחלת אדרא זוטא (זהר חלק ג' רפז:) תנו רבנן, כשחלה רבי שמעון בן יוחאי (חוליו הראשון) עאלו קמיה רבי פנחס בן יאיר ורבי חייא, ורבי אבהו אמרו לו, מאן קיימא דעלמא, שכיב. אמר לון, לא בי דינא דלעילא מעיינין בדינאי, דהא אנא חזאי דלית אנא מתייהיב למלאכא ולדיינא דלעילא דאנא לאו כשאר בני נשא. אלא האי דינא דילי, קודשא בריך הוא דייניה ולא בי דיניה, והיינו דאמר דוד, בבעותיה קמיה (תהלים מג, א) 'שָׁפְטֵנִי אֱלֹקִים וְרִיבָה רִיבִי' וכן שלמה אמר (מלכים א' ח, נט) 'לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ' הוא בלחודוי ולא אחרא, דהא תנן, כשהאדם שכיב, בי דינא דלעילא מסתכלין בדינוי, אית מנהון דנטאן לכף זכות, דאחזיין זכותא דבר נש, ואית מנהון דנטאן לכף חובה, דאחזיין חובה דבר נש. ולא נפיק איניש מן דינא, כמה דהוה בעי. אבל מאן דדאין ליה מלכא עילאה, דשליט על כולא, הוא טב, ולא יכיל איניש למהוי בההוא דינא בר טב. מאי טעמא? דהא תנן, מכילוי דמלכא עילאה, נטי לזכותא תדיר, והוא כוליה צד דמהימנותא, ובידו לשבקא לחטאין וחובין, הדא הוא דכתיב (תהלים קל, ד) 'כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא' ולא עם אחר. ובגין כך בעינא קמיה דהוא ידין דינאי ואנא אעיל תליסר אבבי לעלמא דאתי, דלא אעברו לון בר אבהתא, ולא יהא מאן דימחי בידי! ועוד דלא אתבע רשותא מנהון! עד כאן לשונו ונראה כל זה מה שנידונין יחידים בכל יום אבל בראש השנה הוא כאשר כתבתי.

כִּי חָזִי אִינַשׁ דְּמַצְלַח זַרְעָא אַפְלָא, לִיקְדִים וְלִיזְרַע חָרְפָא, דְּעַד דְּמַטֵי לְמִדַּיְנֵיהּ, קָדִים וְסָלִיק. פירוש כל דבר כשיגדל במותו יתחזק מזלו, ודבר זה נוהג הן באדם הן בבעלי חיים הן בצומח.

מֶלֶךְ וְצִבּוּר, מֶלֶךְ נִכְנָס תְּחִלָּה לַדִּין. נראה לי בס"ד דבר זה נרמז באלפ"א ביתא, דידוע אות יו"ד דאלפא ביתא רומזת לישראל שנקראו ' יִ שְׂרָאֵל יַ עֲקֹב יְ שׁוּרוּן' שלשה שמות אלו ראשם יוד והם ג' יודין שיש באות היו"ד עצמה שהם ראש ותוך וסוף שלה, כמו שכתב רבינו בשער מאמרי רשב"י בכונת הכתיבה של היו"ד שיכוין בה הסופר, וידוע מה שאיתא בתיקונים 'תִּשְׁרֵי' הוא על סוד תשר"ק שהוא דין, ולכן הדין נעשה בו שדן הקב"ה העולם בתשרי ביום ראש השנה, ובסדר תשר"ק אותיות מֶלֶךְ נכנסין קודם אות יוד ואחרי אותיות מֶלֶךְ יש אות יו"ד שישראל רמוזים בה, ואחר יו"ד נכנס אות ט' שבו רמוז טוב וכנזכר בזוהר הקדוש טי"ת טוב כלומר סדר זה דמלך נכנס תחלה, ואחר כך ישראל הוא טוב למלך וטוב לישראל, ולזה אמר (מלכים א' ח, נט) 'מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל' שזכר אותם בשם 'יִשְׂרָאֵל' ולא אמר 'מִשְׁפַּט עַמּוֹ' בסתם.

הַקְרִיבוּ לְפָנַי עֹמֶר בְּפֶסַח, כְּדֵי שֶׁתִּתְבָּרֵךְ לָכֶם תְּבוּאָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת. קשא כיון דלפי דברי המפרשים ביום ראשון של פסח נידונין על התבואה, אם כן הוה ליה להקריב עומר ביום ראשון כדי שתגין המצוה ויהיה דין התבואה לטובה? ונראה לי דנתאחר ליום שני כדי שלא יאמרו המקטרגים עבדי מצות העומר שלא לשמה בשביל שתהיה נידונת התבואה לטובה! ולכך נתאחרה המצוה ליום שני, והקב"ה יודע שיקריבו למחר בודאי וכאלו הקריבו בו ביום, ותגין המצוה. ונראה לי בס"ד כולם נרמזו בשמותם תְּבוּאָה 'תָּבוֹא ה"א' זו מצות העומר, שהיא סוד ה"א אחרונה דשמא קדישא, לֶּחֶם מספר שלשה הויו"ת [26×3=78] , ועם כולל אותיותיהם שהם י"ב וכולל הכל הרי צ"א כמנין אִילָן [91] , וּגְשָׁמִים חלק התיבה לשתים וקרי בה 'גש מים' כלומר גש מצות נסוך המים.