בניהו על ראש השנה טז

כָּל שָׁנָה שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ, מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ... "וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", מִכְלַל דְּאִית לָהּ אַחֲרִית. קשא מהיכא משמע דמתעשרת שהוא אחרית לטובה, דהא קרא קאמר 'אַחֲרִית' סתם ויתפרש הכי ויתפרש הכי? ונראה לי בס"ד דידוע שימי השנה כל יום הוא פרצוף שלם, ואם השנה על פי חשבון העיבור ימיה שנ"ה יום יש בה שנ"ה פרצופין, וכן אם היא שנ"ד או שנ"ג, וחלק הראשון אשר בשנ"ה חלקים שהם שנ"ה פרצופין נתקן ונגמר ביום ראש השנה ואחר שנתקן כראוי עולה ונכנס במחצב העליון שבקדושה מעלה אחת וביום שני של ראש השנה נתקן פרצוף שני של השנ"ה פרצופין, ואחר שנתקן ונשלם עולה ועומד במקום פרצוף הראשון של אתמול כי פרצוף הראשון אחר תיקונו עלה ממקומו, ועתה יושב פרצוף השני במקום הראשון, וכן על זה הדרך בכל שנ"ה הפרצופים של שנ"ה ימות השנה, והוא על דרך מה שכתב רבינו הרש"ש ז"ל והבאתי דבריו בסה"ק בֶּן אִישׁ חַי בפרשת בחקותי על פסוק 'וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ' עיין שם. והנה ידוע אם לא יהיה הפרצוף נתקן כולו בשלימות אינו יכול לעלות למעלה ממקומו כי אי אפשר לעלות חסר דחשיב בעל מום וקרבן בעל מום פסול להעלותו על גבי המזבח, וידוע דאי אפשר לאדם לתקן כל הפרצוף כולו בשלימות, ובפרט בהמון העם אך על ידי שיהיה לאדם שפלות וענוה ולב נשבר, אפילו אם יחסר כמה דברים ממה שצריך לעשות להשלים התיקון נחשב לו כאלו עשאם, ובזה יהיה הפרצוף שלם כראוי, וכמו שאמרו רז"ל (סוטה ה:) דהעניו נחשב לו כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, דאין לך משלים המחסורות אלא מדת הענוה והשפלות תמיר כל העניינים דמאן דאיהו זעיר איהו רב (זוהר חלק ג' קסח.) , ולכן הפרצוף של יום הראשון דראש השנה כיון שנשלם תיקונו עולה ממקומו ואז יבא פרצוף יום שני וישב במקומו אחר שנשלם תיקונו. וגם הוא השלמת תיקונו תהיה על ידי הענוה והשפלות וכעל זה הדרך בכולהו יומי 'עַד אַחֲרִית שָׁנָה' כל א' עולה למעלה ממקומו מכח עלייה של פרצוף שלמעלה ממנו עד שבסוף השנה יהיה פרצוף יום האחרון עומד במחצב העליון שבקדושה אשר עלה בו בתחילה יום הראשון של ראש השנה. נמצא יש לשנה זו אחרית טובה שמתעשרת והעושר שלה הוא זה שעולה במחצב העליון שבקדושה, וכל זה תלוי במדת הענוה והשפלות אשר יהיה לאדם מיום הראשון של ראש השנה , ואם לא יהיה לו זה מיום הראשון של ראש השנה אז פרצוף יום הראשון לא נשלם והוא חסר, וכיון דחסר לא יעלה למזבח ה' שהוא מחצב העליון שבקדושה, ואם הוא לא יעלה איך יעלו אותם שהם אחריו כיון שנשאר הוא במקומו חוץ ממחצב העליון שבקדושה, ולכן כָּל שָׁנָה דְּאֵינָהּ רָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ, כלומר אין האדם אוחז במדת הענוה והשפלות בתחלת השנה כדי שבזה יהיה נשלם פרצוף הראשון של יום ראשון שאז עולה ויניח מקום לעלות בו פרצוף יום שאחריו איך יעלו כל הפרצופין של ימים של השנה עד אחריתה להיות במחצב העליון שבקדושה. ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע פרשתי בס"ד המאמר הזה ד'כָּל שָׁנָה שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ' בדרך רמז ועתה אוסיף בס"ד ברמז דקודם אותיות 'שָׁנָה' יש מֶרֶד שהם העונות, ואחרית אותיות שָׁנָה יש תס"ו כמנין ' גַּל זְכוּת ' [466] דהמרד יתהפך לגל של זכיות בסוד (שיר השירים ד, יב) 'גַּן נָעוּל' מעין סתום ויהיה זה על ידי עצת ה'כְּלָיוֹת' [466] שהם מספר תס"ו. ועוד יובן ראש 'שָׁנָה' אות ש' ואם תחברנה לאות הסמוך לה בסדר אבג"ד שהוא ר' יהיה צירוף 'רָשׁ' אבל סוף 'שָׁנָה' הוא אות נו"ן יען דאות ה' אינה יוצאה במבטא, ואם תחבר אות נו"ן באות הקודם לו בסדר אבג"ד יהיה צירוף 'מן' והשפע המעשר נקרא בשם מן, ואם תחברנה עם אות הסמוך לה בצד השני יהיה צירוף 'נס' ולזה אמר 'כָּל שָׁנָה שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ' דהיינו יהיה בה רמז של רש הרמוז בתחלתה, אז 'מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ' יהיה בה רמז שפע העושר הרמוז בסופה.