בניהו על פסחים פח.

נִמְצֵאת כָּל הַסְּעֻדָּה כֻּלָּהּ תְּלוּיָה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. קשא מאי קא משמע לן בזה 'מֶלֶךְ תָּלוּי בַּמַּלְכָּה, וְהַמַּלְכָּה תְּלוּיָה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל' והלא כל אדם יבין זה מדעתו מסיפור הענין? ועוד קשא אמאי אמר המלך 'שַׁאֲלוּ אֶת הַמַּלְכָּה' וכי היא רבנית שיודעת הדין? ואם נאמר שהיתה רבנית, ודאי כל כך יודעים אותה ומעיקרא ישאלו ממנה ואמאי שאלו למלך? ואם לא ידעו והלא קודם עובדא דלטאה נזדמן מעשה אחרת ואמר המלך ישאלו מן המלכה! ואם כן ידעו שהמלך סומך עליה, והיה להם לשאול בשנית מעיקרא ממנה? ונראה לי בס"ד דאמרו רז"ל (בבא מציעא נט.) אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו שנאמר (בראשית יב, טז) 'וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ' גם אמרו (תנא דבי אליהו זוטא פרק יט) דְּיַעֲקב וְעֵשָׂו חָלְקוּ הָעוֹלָמוֹת, וְלָקַח עֵשָׂו נָטַל עוֹלָם הַזֶּה, ולכן אין לישראל בעולם הזה זכיה אלא בעבור התורה מדין 'מציל מזוטו של ים' ולכן בתרי עובדי אלין היו מוכרחים לשאול תחלה מן המלך, משום שורת דרך ארץ כי הוא גדול הבית, והמלך היה צריך לומר להם שישאלו מן רבן גמליאל שהוא החכם המורה, אך אמר להם שישאלו מן המלכה כדי שהיא תאמר להם שישאלו מן רבן גמליאל! והטעם כי כיון דתרי עובדי אלין הם בענין אכילה, וכל מידי דאכילה מתברך האדם בו בעבור אשתו. אמר, המלכה נחשבת גדול הבית בדברים אלו של אכילה, והסעודה תתייחס לה ולא לו, והיא אמרה שאלו לרבן גמליאל, גם היא כוונה לדבר בשורת דרך ארץ, באומרה הן אמת הברכה מצויה בבית בשביל האשה, אך אין אני בעלת הסעודה אלא רבן גמליאל וחביריו שעוסקים בתורה אשר על ידה אנחנו זוכים בטוב עולם הזה מדין מציל מזוטו של ים, הם נקראים בעלי הסעודה ולכן תשאלו לרבן גמליאל שהוא בעל הסעודה, ויורה לכם מה שתעשו ולכן הוצרך תלמודא לפרש הַמֶּלֶךְ תָּלוּי בַּמַּלְכָּה, כלומר המלך מצא לו טעם לתלות הסעודה במלכה, וְהַמַּלְכָּה מצאה טעם לתלות הסעודה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל.