בניהו על פסחים קד.

אַמַּאי קָרוּ לֵיהּ: "בְּנָן שֶׁל קְדוֹשִׁים"? דְּלָא אִסְתַּכֵּל בְּצוּרְתָא דְּזוּזָא. קשא חסידות זו שלו היא, ואמאי תלו הקדושה באבותיו? ועוד יאמרו 'בן של קדוש' ואמאי נקיט קְדוֹשִׁים לשון רבים? ונראה לי בס"ד דאיתא במדרש תנחומא על פסוק (ויקרא יט, ב) 'קְדֹשִׁים תִּהְיוּ' שאלו המינין את רבי שמלאי מהו 'כִּי אֱלֹקִים קְדֹשִׁים הוּא' (יהושע כד, יט) אין אתם אומרים שרשות אחד הוא? הרי משמע שתי רשויות מן הפסוק הזה! אמר להם שוטים שבעולם! אילו אמר 'אֱלֹקִים קְדֹשִׁים הֵם' אתם אומרים. עכשיו כתיב 'הוּא' לשון יחיד, ומה שאמר 'אֱלֹקִים קְדֹשִׁים' מהו קדושים? שהוא קדוש בכל מיני קדושות וכו' עיין שם. וכן הענין כאן, יש קדושה בהסתכלות הלב, ויש קדושה בהסתכלות העינים, ויש קדושה בשמיעת אזנים שלא ישמעו קול אשה ערוה, ויש קדושה במשוש ידים שלא לאחז באשה ערוה וכל שכן בחבוק ונשוק, וכאן רבי מנחם היה מקודש בכל מיני קדושות אלו שהיה נזהר בהם, ולכך קורין אותו בְּנָן שֶׁל קְדוֹשִׁים , אינו רוצה לומר בנן של אבות קדושים, אלא הכונה הוא כן: המקודש בכל מיני קדושות, על דרך שאמר המדרש על 'אֱלֹקִים קְדֹשִׁים הוּא' והביא דוגמה לחסידותו דְּלָא אִסְתַּכֵּל בְּצוּרְתָא דְּזוּזָא , ואם כן כל שכן וכל שכן שהיה בקדושה מצד העריות הן בעינים הן בלב הן בשמיעת האוזן הן במשוש ידים.