בניהו על פסחים נד.

עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. יש להבין אמאי נקיט להו שלא כסדרן כזמנן שנתנו בארץ, כי קֶשֶׁת ניתן קודם הכל והוה ליה למימר בראשנה, ואחר כך יזכיר מה שניתן תחלה בארץ הלזו? ונראה לי בס"ד נקיט תחלה הַבְּאֵר כי הוא היה הנאה לכל ישראל שהשקם מים במדבר, ובעת שנכנסו גם הבאר נכנס עמהם ועד עתה הוא בימה של טבריה ואין מי שיכירו, אך רבינו האר"י ז"ל היה מכירו והשקה את מהרח"ו ז"ל ממנו כדי שיהיה לו כח הזכירה. ואחריו נקיט לֶחֶם שהוא חיות הגוף אך אינו דומה לחיות המים, כי האדם יוכל לסבול הרעבון יותר מן הצמא, ועוד רווי מן הצמא לא יהיה אלא במים, אבל אכילה מזינה את האדם בכל מיני דגן ופירות וחלב. ואחר כך זכר קֶשֶׁת , דאיהו גופיה לית ביה הנאה, כי אם ניתן לסימן ולאות על העדר רע שלא יבא מבול לעולם. ואחרי זה נקיט הַמִּכְתָּב שהוא דבר שניתן בשביל שמירת הדברים שלא ישתכתו, ואין שכחת הדברים רע גמור וגם אינו ודאי כמו ירידת המבול שהוא רע גמור שמשחית העולם כולו. ואחרי זה נקיט הַלּוּחוֹת שהיו במקום כסף קדושין לישראל, וכסף הקדושין אין בו צורך אלא בשעתו, והיינו ברגע שינתן מן האיש ליד האשה, מה שאין כן כל הנך הנזכרים היה בהם צורך זמן מרובה. ואחר כך זכר קִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רבינו ע"ה שהוא צורך יחיד ולא עוד אלא שמציאותו בדרך העלם היתה קשה לישראל דודאי ניחא להו שיהיה כשאר קברים דעלמא שיהיו ניכרים להם, והיה צריך שיזכיר המערה קודם הקבר, ושינה להזכיר הַמְּעָרָה אחר קבורתו, כדי להעיר אותנו לדרוש דרשה זו ולומר כמו שעמידתו במערה חי, כן עמידתו בקבר חי, וכמו שאמרו בגמרא (סוטה יג:) לא מת משה רבינו ע"ה, מה כאן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש. ואחר כך נקיט דבר הנעשה לְאָתוֹן בעל חי, ואחר כך נקיט דבר הנעשה לָאָרֶץ שהיא חלק הדומם, כי בעלי חיים קדם במעלה לדומם. ועוד פְתִיחַת פִּי הָאָתוֹן היתה לטובה, וּפְתִיחַת פִּי הָאָרֶץ היא פורענות, ואקדומי פורענותא לא מקדמינן.

קָתָּנִי מִיהָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: אַף הָאוּר. הקשה הרי"ף ז"ל דילמא מאן דאמר אור במוצאי שבת נברא סבירא ליה כתנא קמא דלא חשיב אור בכל דברים שנבראו בערב שבת, ורק רבי נחמיה הוא דאמר אף האור? ונראה לי בס"ד דסבר תלמודא כל היכא דאפשר למעט בפלוגתא ממעטינן, ולכן סבירא ליה דתנא קמא ורבי נחמיה לא פליגי באור, דלתרווייהו נברא בערב שבת, ורק תנא קמא סבירא ליה לא אברי בין השמשות בהדי אותם דברים, ורבי נחמיה סבירא ליה אברי בין השמשות בהנך עשרה דברים, דלא ניחא ליה לפרש תנא קמא סבירא ליה שנברא במה שאמר ורבי נחמיה סבירא ליה שנברא בערב שבת שהוא יום אחר, דהוה ליה פלוגתא רחוקה מאד.

וְלָקַח שְׁתֵּי אֲבָנִים, וּטְחָנָן זוֹ בְּזוֹ, וְיָצָא מֵהֶן אוּר. נראה לי בס"ד הטעם שרצה השי"ת שיהיה גילוי מציאות זה בעולם שיצא אור מטחינת שני אבנים זה בזה על ידי אדם הראשון שנתן לו בינה לעשות מציאות זו בעולם, והוא כי ידוע שגופים של בני אדם נקראים בשם אֲבָנִים וגם התשמיש של איש ואשה בדבקות גופא בגופא נמשל באיוב לטחינה שטוחנין האבנים זה בזה דכתיב (איוב לא, י) 'תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי', ולכן מציאות דבר זה שיוציא אור על ידי טחינת שני אבנים זה בזה נעשה על ידי אדם הראשון לרמוז לו שתשמיש גופא בגופא אף על פי שהאשה מעוברת או זקנה שאין ראוי להיות מזה ילד ממש בעין אינו הולך לאיבוד אלא נולד מזה נשמות וכמו שנאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מעשי המצות. והגאון חיד"א ז"ל במדבר קדמות (מע' הזיי"ן אות ד') הביא בשם זוהר הקדוש כתב יד שהעתיקו מהר"ם גלאנטי הזקן ז"ל, שעושה הקב"ה גופים לנשמות אלו ובאים אצל אביהם שמוליד אותם, ועל זה אומר האב המוליד אותם (ישעיה מט, כא) 'מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל' כי הם יהיו מכירים את אביהם ויבאו אצלו לעתיד, ויש מדור אחד שבו גדלים טיפות אלו שהזריע האדם באשה עקרה או מעוברת או מנקת או זקנה עיין שם. ולכן מציאות זו שיצא אור משתי אבנים שטחנן זה בזה לרמוז לו שכל תשמיש של דבוק גופא בגופא אינו הולך לאבוד אלא יצא משניהם אור היא הנשמה שנבראת מזה הזווג ונעשית בריה שלמה. ומה שהביא שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת וְהִרְכִּיב זוֹ עַל זוֹ וְיָצָא מֵהֶן פֶּרֶד שאינו מוליד רמז לו בזה אפילו אם יוליד אדם בן עקר כמו פֶּרֶד יצא ידי חובתו במצות פריה ורביה. ואומרו נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּינָה בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁל מַעְלָה , צריך להבין מה ענין זה הדוגמה דנקיט כאן? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער הכללים פרק ה' סוד הבטישה מזל העליון במזל התחתון ומכח בטישה זו יוצאים משם חמשה חסדים וחמשה גבורות וכו' עיין שם, וזהו שאמרו נָתַן בִּינָה בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן לעשות פועל מֵעֵין דֻּגְמָא שֶׁל מַעְלָה דהיינו כמו הבטישה שנעשית למעלה ממזל העליון במזל התחתון אשר על ידי כך יוצאין אורות חמשה וה׳ גבורות.

דּוֹרְשֵׁי חֲמוּרוֹת אָמְרוּ: עֲנָה, פָּסוּל הָיָה, לְפִיכָךְ הֵבִיא פְּסוּלִין לָעוֹלָם. הדבר יפלא לפי זה איך יתיישבו דברי רבי יוסי דסבירא ליה הַפֶּרֶד אדם הראשון עשאו, שהרכיב ב' בהמות זה בזה ויצא מהם הַפֶּרֶד, דאדם הראשון כשר היה ואיך הביא פסולין לעולם? ונראה לי בס"ד דאדם הראשון לא הרכיב ב' מינין אלא הרכיב ב' בהמות של מין אחד ועם כל זה יצא מהם ולד עקר שאינו מוליד, וכיון דהוא עקר ואינו מוליד קרי ליה פֶּרֶד, שדימה בזה לפרד את האדם הנזקק לאשתו ומוליד עקר, וכן קרו אנשי לאדם עקר בשם 'פֶּרֶד' וכמו שאמרו במדרש (ראה גם בבא בתרא צא.) שאמר בועז על מנוח פרדה דלא ילדה, ולא רצה השי"ת שיברא עם הבהמות בהמה עקרה דלא ילדה שתהיה כדמיון הפרד, כי השי"ת לא יברא בריה חסירה חסרון גדול כזה של עקרות שאין לה כח המוליד וכח המזריע, והניח זה לאדם הראשון לעשותו, שהרכיב ב' בהמות של מין אחד ויצא מהם בהמה עקרה שדומה לפרד, וגם זה היה בגזרתו יתברך שגזר על טיפת אותם ב' בהמות, להוליד ולד עקר. ועוד נראה לי בס"ד לעולם אדם הראשון הרכיב ב' בהמות של שני מינין שהם כלאים זה עם זה, אמנם אין נוהג בהם איסור כלאים ולא שייך בהו דין כלאים בהרבעתן, יען כי כל הבהמות של ששת ימי בראשית לא נולדו מן אב ואם אלא יצאו מן הארץ, דכתיב (בראשית א, כד) 'תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה', נמצא אם דכולהו היא הארץ וכולם נבראו מן אם אחת, ולכן אף על פי שבצורתן ותכונתן הם כמה מינים אין בהם דין כלאים דאזלינן בתר האם ומן אם אחת נולדו, דהא קיימא לן בבכורות (משנה בכורות א, ב) בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה, דכל היוצא מן הטהור טהור, (ועיין ביורה דעה סי' רצ"ז בדין כלאים בהרבעת בהמה, ועיין מנחת חנוך מצוה רמ"ד עיין שם). ואמרתי, סוסייא שילדה מן הסוס ולד כמין חמור, הרי זה חשוב סוס גמור, אף על פי שהוא צורת חמור, ומותר להרביעו על סוסייא, ורק משום מראית העין שנראה חמור אסור להרביעו לכתחלה, וגבי אדם הראשון שהיה יחידי בעולם ליכא איסור מראית העין, ואפילו לכתחילה מותר להרביע, וכל שכן על פי האי טעמא דכולהו אם חד להו, ומן אם אחת יצאו דסדנא דארעא חד הוא, אמנם ענה שהרביע חמור על סוסייא, וכיוצא, עבד איסורא דכלאים, והביא פסול לעולם.

מְלַמֵּד, שֶׁבָּא צִבְעוֹן עַל אִמּוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה עֲנָה. מקשים מנא ליה לתלמודא למתלי הנבלה בצבעון לומר שבא על אמו ליתלי בשעיר ולומר שעיר בא על כלתו אשתו של צבעון והולידה את ענה, ונמצא ענה הוא אחיו של צבעון מכח שעיר אביו, וגם נחשב בנו של צבעון מפני שהוא בן אשתו, דהא עתה לפי דברי תלמודא דאמר צבעון בא על אמו תיקשי איך קאמר על ענה שהוא בנו של שעיר, אלא בעל כרחו לומר דבן אשתו תשוב בנו, והוא הדין בזה דחשיב לענה בנו של צבעון, מחמת שהוא בן אשתו? ומתרצים בשם הרב רצוף אהבה ז"ל דלעולם בן אשתו לא חשיד בנו, והא דחשיב לענה עם בני שעיר, לאו משום שהוא בן אשתו אלא משום דהוא בן בנו, דבני בנים הרי הם כבנים עד כאן דבריו. ועוד מתרצים בשם הרב ישרש יעקב ז"ל, הא דאמר צבעון בא על אמו וילדה לו את ענה, דנמצא הוא אביו ממש הוא מכח דיוק הכתוב, דקאמר הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר ברעותו החמורים לצבעון אביו, וקשא הוה ליה למימר ברעותו החמורים לצבעון, ולמה פירש אביו, או יאמר ברעותו החמורים לאביו? על כן שמע מינה דבא יתורא דקרא ללמד שצבעון היה אביו ממש, ואם הוא בן אשתו אינו אביו ממש! עד כאן דבריו. ברם, הא קשיא לי, לימא שעיר בא על בת בנו צבעון והולידה לו את ענה, דנמצא ענה אחיו של צבעון מכח שעיר אביו וחשיב ליה כבנו, משום דבתו ילדה אותו, דבני בנים הרי הם כבנים? ונראה לי דסבירא ליה לתלמודא דזה הכלל לא נאמר אלא בבני בנים הזכרים, אבל לא בבני בנות שהם נקבות, כי האב עם זרע של בנו יש לו קשר להתייחס אליו בין אם בנו הוליד זכר בין אם בנו הוליד נקבה כולם נקראים בניו, אבל מה שתוליד הבת אין זרעה מתייחס לאביה, וסברה גדולה היא זו, ועל כן ענה בן בתו של צבעון לא נחשב בנו של צבעון.