בניהו על פסחים ד.

בָּדְקוּ וְאַשְׁכְּחוּהָ דְּמִזְּבוּלוּן קָאָתִי. מקשים למה באותו שאמר 'דֹּנוּ דִינִי' החליטו מדעתם מִדָּן קָאָתִי, ולא הוצרכו לבדוק, וכאן הוצרכו לבדוק? ונראה לי התם היה דרכו לומר כן אפילו על דבר מועט פחות משוה פרוטה, דאין בית דין נזקקין לו, ואין דרך לתבוע עליו לפני בית דין, לכך ברור אצלם דמדן קאתי, אך בזה הדבר שאמר 'אַכֵּיף יַמָּא אַסִיסְנִי בִּירָאתָא' אין בדברים אלו איזה חידוש ופלא כדי להחליט מזבולון קאתי אלא רק הועילו דבריו לשום לב לבדוק אחריו. או יובן בס"ד ההוא דאתי מדן היה מדבר כל דברים שלו בלשון לעז ורק רגיל על לשונו ב' דברים אלו בלשון הקודש ואינו אומרם בלשון לעז, וכיון דחזו סימן זה שהוא שינוי פלאי, דאף על פי שהוא מדבר בלשון אחר אומר 'דֹּנוּ דִינִי' בלשון הקודש, לכך החליטו דמדן קאתי ולא הוצרכו לבדוק מה שאין כן באותו דאתי מזבולון לא מצאו בדבריו דבר שינוי המתמיה, לכך לא החליטו אלא בדקו ואשכחו ועוד נראה לי בס"ד, אך תחלה אתרץ בס"ד דקדוק אחר דקשה לי, מי הכריחם לבדוק, דמה יוצא להם מזה איזה דין כדי שישבו לבדוק? ונראה לי בס"ד דהבדיקה היתה לצורך דבר אחר, דאפשר שהיתה קרקע נקראת על שם יוסף בן שמעון שהיה קודם ד' דורות, והוא מוחזק דמזבולון קאתי, ועתה זה האיש שהיה דרכו לומר אכיף ימא וכו' תבע בבית דין ירושה מקרקע זו שהיתה נקראת על שם יוסף בן שמעון אביו של זקנו, וזה יוסף בן שמעון התובע הקרקע לא נודע לנו אם הוא היורש של יוסף בן שמעון הראשון בעל הקרקע, ויש עוד תובע אחר ששמו גם כן יוסף בן שמעון, ואומר שהוא היורש של יוסף בן שמעון הראשון, והעדים מעידים שיודעין בבירור שיש יורש ליוסף בן שמעון הראשון יורש שמו יוסף בן שמעון ואין יודעים זה או זה, ולכן כיון שראו שזה התובע האחר דרכו לומר 'אַכֵּיף יַמָּא אַסִיסְנִי בִּירָאתָא' אמרו חכמים כיון שאותו הראשון ברור להם שהוא מזבולון הנה נראה שזה התובע שדרכו לומר 'אַכֵּיף יַמָּא אַסִיסְנִי בִּירָאתָא' הוא היורש של אותו יוסף בן שמעון הראשון, אך לא יחליטו בכך על פי סברה זו, לכך טרחו ויגעו לבדוק, ובדקו ומצאו שדבר זה ברור שזה התובע מזבולון קאתי, ואם כן הוא היורש של אותו יוסף בן שמעון הזקן בעל הקרקע, מאחר דברור להם דהזקן בעל הקרקע אתי מזבולון.