בניהו על פסחים ג:

אָמְרוּ לֵיהּ: "צֵא וּבַשֵּׂר לַסּוּסִים וְלַחֲמוֹרִים", דִּכְתִיב: "וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים וְלָרָכֶשׁ". פירוש אף על גב דשעורים הם מאכל אדם גם כן דאיכא טובא דאכלי פת שעורים, עם כל זה הם מיוחדים לבהמות דהכתוב שקל אותם במשקל אחד עם התבן דאינו מאכל אדם כלל שאמר 'הַשְּׂעֹרִים וְהַתֶּבֶן לַסּוּסִים'.

מַאי הֲוֵי לֵיהּ לְמֵימַר? "אֶשְׁתָּקַד, נַעֲשׂוּ חִטִּין יָפוֹת". נראה לי בס"ד כל הקפדתם עליו הוא שצריך להוציא מפיו שם יפות על מאכל אדם, ואף על פי שהוא עומד ברע באותה שנה, עם כל זאת אם פותח פיו בדבר טוב יועיל להיות הרע טוב, כי ברית כרותה לשפתים הן לטובה הן להפך , והרע אפשר שיהיה טוב שאם תוציא הארץ קמעא ישלח השי"ת ברכתו ויספיק המועט לרבים ויאכלו ויותירו. מעשה בעשיר גדול שהיה לו שני בנים ורצה שלא יהיו בטלנים אלא יעסקו בעסקים שירויחו מהם, ואף על פי שאינו צריך להרווחה שלהם כי יש לו קרקעות של שכירות שיגיע לו מהם שכירות מאה ידות על הוצאת ביתו, עם כל זה רצה שיהיו עוסקים ולא יהיו עצלנים מחמת בטלה, ולכן נתן ביד כל אחד מהם קרן מאתים זהובים שיתעסקו כל אחד לבדו בשולחנות, והתנה עמהם שיבאו אצלו כל ערב שבת קודם מנחה, ואם יגידו לו שהרויחו באותו שבוע הוא יתן מתנה חמשה זהובים מכיסו לאותו שהרויח, ואם לא הרויחו לא יתן להם פ"ק, וכל שכן אם הפסידו שלא יתן להם כלום. והם נהגו בכך כמה שבועות, והיו לוקחים ממנו כל אחד חמשה זהובים כפי התנאי, והנה שבוע אחד שניהם הפסידו, ויבא האחד אצל אביו בעיין שם ויגיד לו שהפסיד בזה השבוע ולא נתן לו כלום, וחבירו השני אמר למה לי לומר הפסדתי ואפתח פה לשטן? אלא אני אודיעו באופן זה כדי שלא יתן כלום, ולכן אמר לו הרווחתי בשבוע שעבר, ואז יבין בזה שבזה השבוע הפסיד וכיון שפתח פיו בטוב, נסתבב מן השמים שאביו כיון ששמע שאמר הרווחתי, לא נתן לבו על סיום דבריו שסיים בשבוע זה, ונתן לו חמשה זהובים, נמצא פתיחת פיו לטובה עשתה לו הרווחה! ולכן כאן הקפידו שיוציא מפיו תיבת יפות על מאכל אדם.