בניהו על מגילה כח

אִי הָכִי גְּמוֹר מִינִי הָא מִלְּתָא דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הֵן הֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן, שֶׁאֲפִלּוּ רוֹאוֹת טִפַּת דָּם כְּחַרְדָּל יוֹשְׁבוֹת עָלָיו שִׁבְעָה נְקִיִּים. יש להקשות מאי לשון 'אִי הָכִי'? ועוד לא אמר לו הלכה זו ולא אמר לו הלכה אחרת? ונראה לי בס"ד דאיכא למידק איך נחה דעתו של רבי שמעון בן לקיש לקבל ממנו שמוש משום דאמר לו ניחא לי דאשמעיניה למר, דאם הוא ניחא ליה מנין שהתורה אשר בלבו מוחלת על כבודה? לכך אמר לו הלכה זו דבנות ישראל הם החמירו על עצמן וכו' וקשא אם הנשים עשו חומרא על עצמן להחזיק הטבילה שמא הבעלים שלהם אין מוחלים בכך, דהתשמיש הוא הנאת הבעל והנאת האשה ואם האשה מחלה על הנאתה בעבור חומרא זו שמא הבעל אינו מוחל ואינו חפץ בחומרא! ואם כן איך החכמים קיימו עליהם החומרא של הלכה זו? לכן מוכרח לומר כיון דהבעל והאשה שותפים בהנאה זו ואחד מן השותפים מחל בעבור לקיים חומרא זו אז אמרינן גם הבעל מוחל ולכך החכמים עשו דין זה עליהם בתורת חיוב לדורות עולם שנתנו להם רשות לקיים חומרא זו עליהם. וכן כאן הגוף של תלמידי חכמים והתורה שבקרבו שותפים בהנאת הכבוד וכיון דאחד מן השותפים שהוא הגוף מוחל ואומר ניחא לי דאשמעיה למר אמרינן מסתמא גם התורה שבקרבו מוחלת ולכן אמר לו אי הכי גמור נמי האי מלתא דאיכא מיניה הוכחה שיכול אני לקבל שמוש זה ממך ולא אחוש שמא התורה שבקרבך אינה מוחלת.