בניהו על מגילה יא.

רַבִּי יוֹחָנָן פָּתַח לָהּ פָּתְחָא לָהָא פַּרְשְׁתָא מֵהָכָא: 'זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ' אֵימָתַי רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ? בִּימֵי מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע פרשתי בס"ד כל פתחא מפרש בה טעם על אשר ניצולו אותו הדור שנתחייבו כליה בשביל השתחויה לצלם וכאן לא פרשתי כלום. ונראה לי בס"ד מצינו שטען משה רבינו ע"ה בעון העגל להציל את ישראל מן כליה בשביל שנשבע הקב"ה לאבותינו על קיום ישראל ואי אפשר להפר השבועה, כמו שנאמר (שמות לב, יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וכו' וכאן קאמר 'זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל' והיינו שזכר ענין השבועה ועליה קאמר אמונתו שהוא אל נאמן לקיים שבועתו לאבות, אף על פי שעל פי הדין יש טעם בביטול השבועה שהיתה על תנאי שיהיו צדיקים שדומין לכוכבי השמים כמו שנאמר (דניאל יב, ג) 'וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים' ועוד נרמז בכתוב הזה טענה אחרת להצילם והוא מה שנאמר (ישעיה נב, י) 'וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹקֵינוּ' והיינו שהבטיח הקב"ה את ישראל שאינו רוצה מהם לא קרבנות ולא דורון אחר אלא רק דברים שהם בקשה ותפלה כמו שנאמר (הושע יד, ג) קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל הֳ' איני מבקש מכם אלא דברים וכמו שנאמר רז"ל במדרש (שמות רבה לח, ד) . ונראה לרמוז זה אחר אותיות ארץ שיש אותיות בקש , והיינו שבקש מהם בקשה בלבד ולזה אמר 'וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ' המה ראו מה שבקש בקשה בלבד הרמוזה באפסי ארץ רוצה לומר בסוף אותיות ארץ.

רַב מַתְנֶה אָמַר מֵהָכָא: 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו'. נראה בזה נתן טעם למה נצולו מקטרוג השתחויה לצלם? משום שהם לא עשו אלא לפנים אבל בלבם היו דבקים בה'! וזה מוכרח מפני שיש לישראל שייכות ודבקות והתקרבות בשם אֱלֹקִים דקדושה מאד ואי אפשר שידבקו באלהים אחרים ולכן מוכרח שעשו לפנים ודבקותם בשם אֱלֹקִים דקדושה הוא על דרך יראה הנזכר בזוהר הקדוש כן כאן אם תכתוב שם אֱלֹקִים תחת שם יִשְׂרָאֵל כזה: ישר אל אל הים תמצא שיש התקרבות ודבקות לישראל בשם אֱלֹקִים ולכן אי אפשר שיעבדו אלהים אחרים בכל לב ולא עשו אלא לפנים! ועל זה הביא הכתוב 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו' והיינו התקרבות ודבקות והתערבות שם יִשְׂרָאֵל עם שם אֱלֹקִים כנזכר לעיל.

רַב אַשִּׁי אָמַר מֵהָכָא: 'אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי'. נראה לי בס"ד במצרים היה בישראל עובדי עבודה זרה כמו שאמרו רז"ל שטען עוזא [שרו של מצרים] על הים מה אלו עובדי עבודה זרה אף אלו עובדי עבודה זרה? והשיב לו הקב"ה אין אני דן אונס כרצון, וידוע כי קליפת עבודה זרה הוא בעשיה ונקראת צו כמו שנאמר רז"ל (סנהדרין נו:) 'אין צו אלא עבודה זרה' שנאמר (הושע ה, יא) 'כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו'. וידוע ששם הקדוש המאיר בעשיה הוא שם 'אל אדני' שעולה מספר 'צו' [96] ולכן פגם שלהם שפגמו בעשיה על ידי עון נתרפא על ידי הארת שם 'אל אדני' שעולה 'צו' המאיר בעשיה ונרמז שם זה במלוי אותיות גּוֹי שהם ג ימ " ל ו" ו ה" י שעולה המלוי מספר צָו [96] . וזהו שנאמר אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקִים כלומר נתרומם שם אלקים הקדוש לָבוֹא לָקַחַת לוֹ לחלק הקדוש גוֹי אלו ישראל שמשכם מן הקליפה הנקראת צו על ידי הארת שם 'אל אדני' שעולה מספר 'צו' וזהו מִקֶּרֶב גּוֹי כי קרב דהיינו המלוי של אותיות גּוֹי הוא מספר צָו ולכן גם בעון הצלם של נבוכדנצר שהיה באונס ריפא אותם ומשכם מן קליפת עבודה זרה הנקראת צָו על ידי הארת שם 'אל אדני' שעולה מספר צָו.

'וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ' אָמַר רַב: וַי וְהִי. מקשים אמאי הפסיק בדרשה זו בין הפתיחות דעדיין לא סיים הפתיחות? ועוד צריך להבין מה ענין תרי לישני אלו של וַיי וְהִי דנקיט בזה? ונראה לי בס"ד דידוע מה שאמר רז"ל על פסוק (שמות יז, טז) 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' דאין השם שלם ואין הכסא שלם, ולכן חסר א' מן כִּסֵּא ואותיות ו"ה מן השם, וכתבנו במקום אחר צער גלות מצרים גבר עליהם מחמת חסרון אות א' של כִּסֵּא ופרשנו שלכן בשירה על הים שגברו על האויב אמרו (שמות טו, יא) 'נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא' והיינו 'פֶלֶא' בהפוך אתוואן 'אָלֶף' רמז לאות אל"ף של כִּסֵּא בנתקן קצת ולכן גברו על האויב. ובזה פרשתי מה שנאמר (שמות ח, יט) 'וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה' רמז לו על אות א' של כִּסֵּא, והנה ביארתי בס"ד שבאות א' יש בצורתו ג' פעמים וי דהיינו תצרף ו' שבאמצע עם יוד העליונה יהיה צירוף וי וגם תצרף אותו עם יוד התחתונה יהיה צירוף וי ועוד בגוף אות ו' עצמו יש אותיות וי כי בראשו יש נקודה שהיא נחשבת אות יו"ד הרי ג' פעמים וי וכנגד ג' פעמים וי נגזרה על ישראל ג' מיני גזרות, אחת (שמות א, טז) 'וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ' והשני (שמות א, כב) 'כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ' והשלישי (שמות א, יא) 'וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם'. ומאחר כי בגאולתם ממצרים נתקן איזה מדרגה בשלימות הַכִּסֵּא באות א' לכן אמר השי"ת ליעקב אבינו ע"ה (בראשית מו, ד) 'אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה' והיינו 'אָנֹכִי' גימטריא הַ'כִּסֵּא' [81] שהירידה היא מצד חסרון הכסא והעליה תהיה גם כן מצד עילוי הַכִּסֵּא, ולכן תכף ליציאת מצרים זכו לעשרת הדברות שהתחיל בהם אָנֹכִי שהוא מספר כִּסֵּא, ולכן אמר השי"ת למשה רבינו ע"ה (שמות ג, יב) 'וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ' בישרו שיהיה עילוי באות החסר מן הַכִּסֵּא שהוא מספר אָנֹכִי. ולזה אמר אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקִים נסה לשון התרוממות אֱלֹקִים גימטריא הַכִּסֵּא [86] כנודע, לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי אלו ישראל, מִקֶּרֶב גּוֹי חלק התיבה לשתים וקרי בה ג' וי רוצה לומר מן גלות מצרים שהיה בו ג' פעמים וי כאמור. אמנם צער גזרת המן נעשה להם מחמת חסרון ו"ה של השם והיינו ו"ה במלואם כזה ו"ו ה"ה שהוא המלוי דשם ב"ן שהוא סוד המלכות עולה מספר כ"ב כמנין וְהִי [21] עם הכולל, וניצולו בהארת שם אהי"ה [21] שמספרו כ"א כמנין וְהִי ונתקיים בם פסוק (תהלים עג, א) 'אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל' שהאיר להם שם אהי"ה שהוא מספר אַךְ כמנין וְהִי והטעם כי 'אֱלֹקִים לְבָרֵי לֵבָב' דאף על פי שחטאו בצלם נבוכדנצר הם עשו לפנים ולבם היה טהור גם לבב בהפוך בבל. ובזה יובן דרשת רב דדרש ' וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ ' וַי וְהִי שרמז הכתוב כאן צער של וי שהגיע להם במצרים שהוא גלות ראשון וצער של וְהִי שהגיע להם בימי אתשורוש שהיה בתוך גלות השני של בבל, כי שני מיני צער אלו של וַי ושל וְהִי הם בעבור החסרונות של השם והככא שהם שכנים ואחוזים זה בזה בשניהם גברו ישראל ונצולו ולכן מסדר התלמוד הביא דרשה זו כל רב אחר הפתיחה של רב אשי דפתח להאי פרשתא דמגילת אסתר בפסוק 'אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי' שמדבר בדרשה של וַי שהיא בעבור חסרון הַכִּסֵּא וכאמור בס"ד.

'לֹא מְאַסְתִּים' בִּימֵי יְוָנִים, 'וְלֹא גְעַלְתִּים' בִּימֵי אֶסְפַּסְיָנוּס קֵיסָר, 'לְכַלֹּתָם' בִּימֵי הָמָן. אף על גב דשל המן היתה בראשונה דריש כפי משמעות המילות כי געילה טפי ממאיסה ולכן דריש מאיסה על זמן יונים שהיתה קודם אספסיינוס קיסר ודריש 'לְכַלֹּתָם' בימי המן כי כליה משמע לכל וזה היה בימי המן שבקש לעקור את הכל. והא שרמז הכתוב של המן אחר יוונים ואספסיינוס מפני כי בזמן המן היה בית המקדש חרב ואיך ניצולו וזכו לנס? בשביל שצפה הקב"ה שעתידין לבנות בית שני ולהקריב בו והעלה כאלו מקדש בנוי ומקריבין בו! ולכן רמז של יוונים ושל אספסיינוס שהיו בזמן שבית המקדש קיים קודם גזרת המן וימי הרומיים שהיה אחר חרבן בית שני נקיט לה לבסוף ומפני שבאותו זמן היו גוזרים עליהם לבטל מצות המילה והיו מוסרים עצמם ומלין לכך נקיט על זה לשון 'לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם' כי הם שמרו מצות הברית ולכן לא הפרתי בריתי אתם, ואף על גב דהיו גוזרים גם כן עליהם לחלל שבת וגם שלא לעסוק בתורה גם כן, הנה מסירת נפשם על המילה חזקה יותר כי בשתים הנזכר אין נתפסים אלא בשעת מעשה ויכולים להבריח עצמן אבל במילה נאחזים גם אחר מעשה דרואין הילד מהול ואי אפשר להבריחו לעשותו אינו מהול ונודע מעשה של רבן שמעון בן גמליאל שמל את בנו רבינו הקדוש בזמן הגזרה והביאו אותו לפני הקיסר ועשה לו הקב"ה נס שנתחלף בבנו של הקיסר לפי שעה וכנזכר במדרש רז"ל (הובא בתוספות עבודה זרה י:) . ומה שאמר 'ומתתיה בן יוחנן כהן גדול וחשמנאי ובניו' טעות דפוס יש כאן דנכתב וחשמנאי וצריך לגרוס כמו שנאמר בהודאה 'בִּימֵי מַתִּתְיָה בֶן יוחָנָן כּהֵן גָּדול חַשְׁמונָאי וּבָנָיו'.

'כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם' דְּאֵין כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים דאם יהיו תפארת ומלכות שני מלכים בכתר אחד אז אין אומה ולשון שולטת בישראל ומעלה זו שתהיה בענין הכתר של תפארת ומלכות נרמזה במה שאמר 'כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם' והיינו כ"ף של כִּ י הוא כתר כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בכונת 'כִּי מֵאִתְּךָ הִיא מְנוּחָתָם' שצריך לכוין מאת כתר מנוחתם וגם אות יו"ד של כִּ י היא רומזת לכתר כי יוד במלואה מספרה עשרים וכתר עולה מספר עשרים דהיינו מספר תר"ך, וגם הוא עשירי בעשר ספיירות מתתא לעילא ונמצא בשתי אותיות של כִּי שהם תיבה אחת רמוז כתר באות כ' ובאות יוד רמז על מעלה זו של שני מלכים בכתר אחד. ואומרו ה ' על התפארת שהוא סוד שם הוי"ה בסתם. ואומרו אֱלֹהֵיהֶם על המלכות כנודע, ולזה אמר כִּי סוד כתר של ה' אֱלֹהֵיהֶם שיהיה אחד אז אין כל אומה ולשון שולטת בהם.

רַבִּי חִיְיָא אָמַר מֵהָכָא: 'וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם'. נראה לי בס"ד הכונה דהכתוב הזה קאמר וְהָיָה כַּ אֲשֶׁר בכף הדמיון ולא אמר 'וְהָיָה אֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם' וכיון שנכתב בכף הדמיון אינו שוה ודומה ממש אלא דומה בדבר אחד בצער של פחד הלב שחושב ברעה קודם שיגיע זמנה ובזה שוה ממש אבל בזמן פועל הרעה אינו מזה כלל כי כאן לא נעשה הרע בזמן הקצוב על הפועל אלא אדרבה נעשה טוב.

'אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ' ... אָמַר רַב: אָחִיו שֶׁל רֹאשׁ וּבֶן גִּילוֹ שֶׁל רֹאשׁ. נראה אמר אָחִיו שֶׁל רֹאשׁ כנגד מה שאמר נבוכדנצר הרג והוא בקש להרוג, ואמר בֶּן גִּילוֹ שֶׁל רֹאשׁ כנגד מה שאמר נבוכדנצר החריב והוא בקש להחריב.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כָּל שֶׁזּוֹכְרוֹ אָמַר אָח לְרֹאשׁוֹ. ידוע ד' קליפות הן שנקראים: עָוֹן וּמַשְׁחִית וְאַף וְחֵימָה, ונרמזים בפסוק (תהלים עח, לח) 'וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָו‍ֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ' ועל ידי תשובה קליפת עון תתבטל ותשתנה אך קליפת משחית לא תשתנה אלא לא תזיק כלל וקליפת אף תזיק במיעוטה, וקליפת חימה תזיק ברובה וכמו שכתב הרב גנזי יוסף ז"ל. נמצא פועל רע לא יהיה אלא מן אף וחימה ולכן זה שרצה לעשות רע בפועל אמר עליו אָח לְרֹאשׁוֹ, אָח ראשי תיבות אַ ף חֵ ימָה, הם היו חונים ורוכבים על ראשו.

וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: שֶׁהַכֹּל נַעֲשׂוּ רָשִׁין בְּיָמָיו שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם'. נראה מפיק לה מדכתיב 'הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס' והרשות רמוזה בשם 'אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ' ששם מס שעושה רשים גם לבני אדם החשובים והקרובים אל המלך שהם בגדר אחים אליו וזהו 'אח ורוש מס' רוצה לומר עשה המס התרוששות גם למי שהוא בגדר אח ואם כן כל שכן שאר העם. גם אומרו 'וַיָּשֶׂם' ולא אמר 'וַיִּקַּח' דדריש 'וַיָּשֶׂם' לשון שממה כי מרבוי המס נשתוממו.

'הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ' הוּא בִּרְשָׁעוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ. נראה לי בס"ד דאמרו רז"ל יצר הרע נקרא רשעה, וכן קראו זכריה המלך ע"ה דכתיב (זכריה ה, ח) 'זֹאת הָרִשְׁעָה' וידוע דהיצר הרע נקרא אש כמו שאמרו בגמרא דיומא (יומא סט:) על היצר הרע נפק אתא כי גרויא דנורא והכי איתמר בקידושין (קידושין פא.) בעובדא דרב עמרם חסידא דאשבעיה ליצריה דיפוק מיניה וחזו דנפק ניצוץ אש מקרבו ואמר לו חזי דאנת נורא ואנא בשרא ויכילנא לך, וכן כאן הרשעה ד א חשורו ש שהוא היצר הרע שלו שהוא אש רמוז בראש וסוף שמו שהם אותיות 'אֵשׁ'. ולזה אמר הוּא בִּרְשָׁעוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ, דהיצר הרע נמשך מן נו"ן דנחש הקדמוני שבקליפה ואם תמלא אותיות עשו כזה עי" ן שי" ן ו" ו יהיה סופו אותיות נו"ן מלא, והפשוט 'עשו' רומז לרשעתו וסופו נו"ן נומז להיצר הרע שלו אשר בו עשה הרשעה וזהו 'מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ'. וכן 'אָחָז הוּא בִּרְשָׁעוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ' כי אָחָז במלואו אל" ף חי" ת זי" ן ראשו 'אחז' לשון אחיזה וסופו 'פתן' שהוא נחש הנקרא פתן זה היצר הרע דכתיב (ישעיה יא, ח) 'וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק' אלו ישראל 'עַל חֻר פָּתֶן' דלעתיד נתקן היצר הרע ונהפך ליצר הטוב. וכן דָּתָן אֲבִירָם ראש שמותם 'אד' וסוף שמותם 'נמ' וצירוף שניהם 'נאדם' לשון אודם כי האודם רמז לעונות דכתיב (ישעיה א, יח) 'אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע' וזה יורה על רשעתם ורמוז זה בתחלתם וסופם.

'אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם' הוּא בְּצִדְקָתוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ. 'צִדְקָתוֹ' היא התורה ורמוזה בראש וסוף שמו שהתורה נקראת אם דכתיב (משלי ב, ג) 'כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא' אל תקרי אִם בחירק אלא אֵם בצירי, וכן מ ש ה א הר ן ראשם וסופם 'אמנה' זו התורה שנקראת אמנה דכתיב וארשתיך לי באמונה ואמרו רז"ל (שמות רבה לג, ז) אל תקרי מוֹרָשָׁה אלא מֵאֹרָסָה (דברים לג, ד) . ובזה פרשתי בס"ד (שיר השירים ד, ח) 'תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה' זה התורה שמתחלת (בראשית א, א) 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים' שהוא ראשי תיבות 'בבא' תרגום של 'שער' לרמוז דהתורה נקראת שער והיראה בית, וכמו שנמרו בגמרא (שבת לא:) מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד! וזהו 'תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה' זו התורה ומשם תביני מה המבוקש ממך כדי שתתנהגי בו. ונרמזה 'אֲמָנָה' זו התורה בראש וסוף שמות מ ש ה ו א הר ן להורות כי הם בצדקתם זו התורה מתחלתם ועד סופם! וכן דָּוִד הוּא בְּצִדְקָתוֹ מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ', כי צדקתו שהיא תורה שבעל פה שיש בה ד' חלקים פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] רמוזה בראש שמו ד' ובסוף שמו ד' ואות וא"ו באמצע רמז לששה סדרי משנה, וכן בענין הענוה שהיה מקטין עצמו מתחלתו ועד סופו כי ראשו דל"ת לשון דלות וכן סופו דלת דלות וקטנות. גם דל"ת במלואה רמז ד' דלות וקטנות, למ"ד לימוד, ת' תורה וזה הדל"ת כפול בראשו וסופו.

'מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ' רַב וּשְׁמוּאֵל: חַד אָמַר הוֹדוּ בִּתְחִלַּת הָעוֹלָם וְכּוּשׁ בְּסוֹף הָעוֹלָם. כבר פרשתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע דאין הכונה על כל הישוב של העולם כולו בכל האקלמים אלא הם מדברים על חלק אסייא שהוא גדול מכל האקלמים שבו היה מושל אבל חלק אירופ"א ואפריק"א וג'ינ"א וכיוצא לא היה מגיע שם ונקיט 'הָעוֹלָם' רוצה לומר עולם שמושל בו כי באמת חלק אסייא היה ישוב שלו מזמן קדמון רובו של עולם כי כל המדבר שרואין עתה בו היה מקודם מלא מדינות ועיירות רבים. ברם הא קשיא למאי נפקא מינה פליגי רב ושמואל בפסוק זה של 'מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ' וגם בפסוק (מלכים א' ה, ד) 'מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה' דאם למסבר קראי, מאי קושיא נראה להם בפסוקים אלו דאתו לפרש אותם, ומאי נפקותא יצא לנו מזה? ומה דהוה הוה! ונראה לי דקשיא להו בפסוקים אלו על תיבת וְעַד דהוא לשון יתר דהוה ליה למימר 'הַמֹּלֶךְ מֵהוֹדוּ וְכּוּשׁ' וכן 'תִּפְסַח וְעַזָּה' ולכן באו לפרש הכתוב חד אמר הודו בתחלת העולם וכוש בסוף העולם וכו'. ובאמת מן פירושים אלו דמפרשי בהני קראי יצא נפקותא לענין דינא בעלמא והוא אם אחד יש לו שלשה חצירות בנויים זה בצד זה ביושר ושתי חצירות הראשון והאחרון כל חצר יש בו בתים שהם בית אנשים שקורין בערבי דוונכאנ"ה ובית אנשים שקורין בערבי חרים והבתים האלה גם כן עומדין זה בצד זה דהיינו בית האנשים תחלה ובצידו בית הנשים, אך חצר האמצעי אין בו ב' בתים כי אם רק בית אחד, וזה האדם צוה בצוואה שאדם פלוני ישב וישלוט בחצרות שלו כך וכך שנים 'מבית האנשים עד בית הנשים' והיורשים טוענין כיון דאמר מבית אנשים עד בית הנשים אז חצר האמצעי שאין בו בית אנשים ובית הנשים אינו בכלל הצוואה. והנה לפי דברי רב ושמואל דדייקי ומקשו בתרי קראי הנזכר דכתיב 'מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ וּמִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה' דמקשו למה לא אמר 'מֵהוֹדוּ וְכּוּשׁ תִּפְסַח וְעַזָּה', כן יש להקשות קושיא זו בצוואה של זה דאם כך כונתו כמו שטוענין היורשים שלא ישב אלא בחצרות שיש בהם בית אנשים ובית נשים, הכי הוה ליה למימר ישב וישלוט בחצרותי בבית האנשים ובית הנשים ולמה אמר 'עד'? על כן אנחנו מוכרחים לפרש דברי הצוואה כאשר פירשו רב ושמואל בהני קראי דבין למר ובין למר ישלוט בשלשה החצרות. ומה שאמר 'עד' לפי דברי שמואל הכי קאמר ישב וישלוט בחצרותי מבית האנשים שהוא עומד ראשון בחצר הראשון עד בית הנשים שהוא עומד אחרון בחצר האחרון השלישי ונמצא השליטו בכולם, ולפי דברי רב גם כן השליטו בכולם ורק לפי דברי הכי הוא פירוש הצוואה והכי קאמר כשם שהוא מוכרח להשתמש בבתים דאנשים ודומים דאי אפשר ליקח חצי חצר כי בית אנשים הוא חצי חצר ובית נשים חצי חצר וכל חדרים שלהם פתוחים זה לזה כן יהיה לו שמוש ושליטה וישיבה שלימה בכל החצרות כולם וכמו דמפרש רב להני קראי ממש ונמצא לכולי עלמא ישב וישלוט בכל שלשה החצירות.

חַד אָמַר תִּפְסַח בְּסוֹף הָעוֹלָם וְעַזָּה בְּסוֹף הָעוֹלָם. כתב הרי"ף ז"ל פירשו הראשונים דהא והא איתנהו ולא נחלקו במציאות כי העולם עגול ככדור וְתִּפְסַח וְעַזָּה הם זה בצד זה ואם באנו להסב העיגול מצד תפסח עד שתגיע לעזה נמצאת כל אחת מהן בסוף העולם וכן גם הם סמוכות זו לזו, וכן אתה אומר בְּהוֹדוּ וְכּוּשׁ דלא פליגי במציאות דגבי הדדי קיימי ומצד חגירת העיגול תהיה הודו בסוף העולם וכוש בסופו עד כאן לשונו. והנה לפי דבריו הנזכר הציור הוא כך: (הודו כוש) וקשיא לי בדברים אלו דלא משמע הכי מלשון הגמרא דקאמר חד אמר הודו בתתלת העולם וכוש בסוף העולם, וחד אמר הודו וכוש בהדי הדדי הוו קיימי, והכי איתמר נמי גבי תפסח ועזה, ומשמע מזה למאן דאמר הראשון לא הוו קיימי בהדי הדדי כי דבר זה נקט לחד אמר השני ולפי דברי הראשונים הנזכרים לכולי עלמא הודו וכוש בהדי הדדי הוו קיימי! ועוד קשיא לי דהן אמת הארץ כולה כדורית אך הישוב שבה מאן אמר דהוא כדורי שהיו המדינות כולם עומדים בעיגול והלא מקוטעין הם בצד דרום ובצד צפון? על כן נראה עיקר כמו שכתבנו בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע חלק ג' דלא פליגי במציאות אלא סבירא ליה דהוה מדינה אחת בתחלת העולם ששמה הוֹדוּ ומדינה אחת בסוף העולם ששמה כּוּשׁ וגם זה המאן דאמר יודה דהודו וכוש הידועים קיימי אהדדי ורק מפרש דהודו דכתיב בקרא זה קאי על אותם המדינות שבראש וסוף העולם שנקראים הודו וכוש, ומאן דאמר השני סובר דהאי קרא קאי על הודו וכוש הידועים שהם אינ'די"א וחאב"ש דקיימי אהדדי. וכן הענין בתפסח ועזה דסבירא ליה איכא תפסח ועזה דקיימי אהדדי, ואיכא עוד ב' מדינות חדא שמא תִּפְסַח וחדא שמה עַזָּה דקיימי חד בראש העולם וחד בסוף.

אֶלָּא מֵעַתָּה דִּכְתִיב 'וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה'. הקשה מהרש"א אמאי לא פריך מקראי ד'שְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה' (שמות ו, טז) 'וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה' (שמות ו, יח) דכתיבי נמי בכהאי גונא? והניח בקושיא. ונראה לי בס"ד בשני חיי לוי אמרו רז"ל (שמות רבה פרק א׳) נמנו שנותיו של לוי להודיע כמה היו ימי השעבוד שכל זמן שהיה אחד מהשבטים קיים לא היה שעבוד ולוי האריך ימים יותר מכולם, וכן כתב רש"י ז"ל (ברש"י שמות ו, טז) , וכמפורש ברא"ם [ברבי אליהו מזרחי] ז"ל ולכן יש לומר לכך שינה למנקט מספר הקטן קודם לתת לנו סימן בזה שנדע שזה המנין נכתב בתורה לצורך דבר אחד שהיא ימי השעבוד כמה היו. וכן בשני חיי קהת שינה כדי שיהיה זה השינוי סימן לדעת שזה המנין גם כן נכתב ללמוד ממנו החשבון של ת' שנה שהתחיל מלידת יצחק וכמו שכתב רש"י ז"ל, אבל בשנות עמרם למה שינה? ואף על גב דלימוד זה שלמידין משנות קהת צריך להיות הלימוד על ידי צירוף שני עמרם גם כן, עם כל זה כיון דעשה שינוי בשנות קהת דנקיט בראשנה סגי לן לסימן, וכיון דאנו למידין תחלה משני קהת נשלים הלימוד משנות עמרם ומשה גם כן ולהכי מקשי ליה מאי דרשה אית לך בפסוק שְׁנֵי עַמְרָם ששנה בו למנקט מספר הקטן קודם?

תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה מַלְכּוֹ בַּכִּפָּה, וָאֵלּוּ הֵן: אַחְאָב וַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וּנְבוּכַדְנֶצַּר. נראה לי בס"ד קרי לה 'כִּפָּה' דכתיב (ישעיה מח, יג) 'יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ' וביד יש כף וה' אצבעות והם אותיות 'כִּפָּה' רוצה לומר ארץ שנתייסדה בכ"ף ה' ואי גרסינן 'בַּכִּיפָּה' ביוד יהיו כף י"ה דהכף משלים למספר אותיות יה מפני שבחמש אצבעות יש י"ד פרקים. ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע פרשתי הם ארבעה שמשלו בכפה, והרביעי הוא אלכסנדרוס מקדון ומשום דלא נזכר בפסוקים לא מנו אותו כאן, וכתבו התוספות גבי שלמה המלך ע"ה כתיב (דברי הימים א' כט, כג) וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא הֳ', שמלך על העליונים ועל התחתונים ולכך לא מנו אותו כאן. ואמרתי בס"ד דאותם ארבעה הם כנגד ארבעה אצבעות היד ושלמה המלך ע"ה כנגד הגודל שהוא מובדל מארבעה אצבעות עיין שם, ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (שמואל ב' כב, נא) 'מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ', מִגְדּוֹל בהפוך אתוון מִגּוֹדָל יהיה יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ הוא שלמה המלך ע"ה שהוא כנגד הגודל.