בניהו על עירובין נד:

"וְיַעֲלַת חֵן", שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ. נראה לי בס"ד לוֹמְדֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה כל אחד נקרא בשם חכם, ואם תוסיף מספר חֵן [58] על מספר חָכָם [68] יהיה מספר עָנָו [126] בלא יוד ככתוב (במדבר יב, ג) 'וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד' בלא יו"ד, וידוע שהתורה מלבשת את לומדיה עניה, כי כל חכמים אמתיים הם ענוים, וכמו שאמר התנא בברייתא דאבות (משנה אבות ו, א) וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה.

"רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת" אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהוֹלְכִים מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמֹד תּוֹרָה. נראה לי בס"ד מפיק לה מדכתיב 'צְחֹרוֹת' שהוא לשון סיבוב, כמו שנאמר (זכריה יב, ז) אָהֳלֵי יְהוּדָה על צֹחַר שהוא כמו סחר מלשון סבוב, ככתוב (תהלים צא, ד) 'סֹחֵרָה אֲמִתּוֹ', וזהו 'צְחֹרוֹת' מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה, ונקיט צְחֹרוֹת בחד וא"ו לרמוז דעל ידי עסק התורה שהיא ח' דרגין יבא אות ח ' בתוך צָרוֹת ויהיה צְחֹרוֹת לשון לובן, רמז למיתוק הדינין שיהיו הצרות נהפכים לטובה. ואמר רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת שרמז בתיבת אֲתֹנוֹת לשון מתניתין ומתניתא ותנינא ותניתוה. ואומרו שֶׁיּוֹשְׁבִים וְדָנִין דִּין אֱמֶת , היינו שבחייהו דאף על פי שהם חכמים גדולים ויכולים לדון מעומד, עם כל זה הם מיראי ההוראה שֶׁיּוֹשְׁבִים וְדָנִין על כל שאלה שתבא לפניהם הן גדולה הן קטנה כדי לדון בישוב הדעת.

וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: צַיָּד הָרַמַּאי, יַחֲרֹךְ. פירש רש"י אין זה רמאי אלא שוטה וכו'. וצריך להבין רב שזבי איך מפרש לקרא דקאמר (משלי יב, כז) 'לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ', דאם הצייד לא יחרוך שאינו אוכל הצידה שלו מוכרח לומר שהוא אינו משבר כנפיו של עוף אחר הצידה, ולכך בורח מידו ואינו זוכה לאכלו, ולפי זה צריך להבין אמאי קרי ליה הכתוב 'רמאי' דמה רמאות עושה בזה שאינו משבר כנפי העופות אחר שיצודם, והלא זה אינו אלא שוטה והוה ליה למימר 'לֹא יַחֲרֹךְ הַכְּסִיל צֵידוֹ'? ונראה לי בס"ד לרב שזבי הכתוב איירי בצייד שהוא ממרה עם חבירו באופן זה ששניהם ילכו ליער לצוד עופות, ופוסקים ביניהם שיהיה כל אחד מתעסק בצידה שעה אחת וכל אחד שיוכל לצוד בשעה זו עופות יותר מעופות שצד חבירו בשעה שלו, הרי זה פקח וזריז ויש לו ליקח מחבירו כמה וכמה! וזה צייד הרמאי הוא מתכוין לזרוק חציו בקשת בכנף העוף כדי שלא ימות ורק יפול לארץ שאינו יכול לעוף ולפרוח, כך עושים התנאי ביניהם שלא ימיתו העופות, וכיון שכל אחד יש לו שיעור שעה אחת דוקא, לכן אחר שכיון לזרוק החץ בכנף העוף ונפל לארץ אינו הולך אצל העוף לחתוך כנפיו, אלא הוא נותן דעתו לעסוק בצידה לצוד עוף אחר כדי שלא יאבד זמן השעה בחתוך הכנפים, ורק אחר גמר השעה הוא נח מצידתו והולך ומקבץ העופות לידע כמה עופות צד יותר מתבירו, והות בטוח שודאי הוא צד יותר, מאחר שחבירו אחר שצד העוף הולך ועוסק בתתוך כנפיו ואז חוזר וצד ומאבד זמן הרבה מן אותה השעה בחתוך כנפי העופות, מה שאין כן הוא אינו עוסק בכך, אלא רק בצידה וזהו רמאותו, שיחשוב שנצח את חבירו על ידי כך! ואומר הכתוב שלא הועיל כלום בכך, כי כיון שלא חתך כנף העוף תכף כשנפל לארץ, הנה על הרוב העוף לא הלך כחו ממנו כשנפל, ואחר איזה רגעים נתחזק וחזר ועף, ולכן אם הפיל ט"ו עופות לא מצא מהם חמשה והשאר כולם פרחו, וחבירו שהפיל עשרה עופות כיון שחתך אחד אחד מצאם כולם ונמצא הוא הנוצח! וכן זה המרבה בגרסה ללמוד כל הלכה פעם אחת מן הרב ואינו חוזר עליה כמה פעמים כדי שתתייסד בלבו, הנה הוא חושב שבזמן הזה שהיה לפני רבו קבץ ואסף כמה הלכות, ואחר כך כאשר יבא לחזור עליהם יראה ששכח רובם ולא נשאר אצלו אלא דבר מועט.

מִנַּיִן שֶׁחַיָּב אָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידוֹ עַד שֶׁיְּלַמְּדֵנוּ? שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". פירוש לא אמר הכתוב לשנותה לבני ישראל או תאלפנה לבני ישראל כלשון הכתוב (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי', אלא אמר למדה שצריך לשטתה עד שֶׁיְּלַמְּדֵנוּ.

רַבִּי פְּרֵידָא הֲוָה לֵיהּ הַהוּא תַּלְמִידָא, דַהֲוָה תָּנִי לֵיהּ אַרְבַּע מֵאָה זִימְנֵי, וְגָמַר. נראה לי בס"ד הטעם שעשה לו גבול ללמדו ת' [400] זמני לא פחות ולא יותר, דידוע מעלות ישראל הם שני מדרגות והקטנה היא ד'רָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה' (ויקרא כו, ח) שכל אחד מישראל יחשב כעשרים אדם, והגדולה 'מֵאָה מִכֶּם רְבָבָה' ירדופו שכל אחד מישראל נחשב כמאה, ורבי פרידא היה חשוב בעיניו אותו תלמיד לחשוב אותו במדרגה העליונה שכל אחד מישראל חשוב כמאה בני אדם, ושורת הדין דחייב אדם לשנות ההלכה לתלמידו ד' פעמים, כדאמרינן לעיל, וכן דרשו רז"ל במקום אחר על פסוק (איוב כח, כז) 'אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ' וכיון שזה התלמיד חשוב כמאה בני אדם שצריך לשנות לכל אחד ד' פעמים, לכן שנה לו ארבע מאה פעמים תמיד בכל יום.

אוֹ דְּתִזְכֶּה אַתְּ וְדָרָךְ לְעָלְמָא דְּאַתִּי. קשא והלא הוא צדיק גמור ובודאי שהוא בן עולם הבא, ומאי רבותא נעשה לו מחמת מעשה זו כאלו בלאו הכי אינו בטוח בזכות זה שיהיה בן עולם הבא? ונראה לי בס"ד הכונה שיביא דורו לעולם הבא למקום מדרגתו, כספינה של אש שמושכת עמה ספינות פשוטות ובזה יהיה הרווחה גדולה לאנשי דורו, והשיב ניחא לי זה שאהיה מזכה את הרבים, ואמר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לוֹ זוֹ וְזוֹ. והנה התוספות ז"ל הקשו על זה מגמרא דמגילה, ותירוץ ראשון נראה דוחק, ותירוץ שני נכון. ועוד נראה לי בס"ד דהכתוב אמר (משלי ג, ב) 'אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ', ומקשים היינו אֹרֶךְ יָמִים היינו שְׁנוֹת חַיִּים? ותרצתי בס"ד הכונה שְׁנוֹת חַיִּים קאי על רבוי הכמות, וְאֹרֶךְ יָמִים קאי על האיכות שכל שנה נחשבת בעיניו כעשר שנים ויותר, וידוע דהאיכות תהיה על ידי המנוחה והשלוה, ונראה דרבי פרידא האריך ימים בטובה ושלוה ומנוחה והם לא שאלו אותו על כמות הימים שלו, אלא שאלו על האיכות, ועל זה השיב להם שזכה לכך בשביל שלא קדמו אדם בבית המדרש (במגילה כג:) .

אַתּוּן מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לָהּ? אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ: "הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים". קשא למה האריך לומר לו אַתּוּן וכו' דזה ידוע דעתה אמר לו דרשה זו שהגיד לו דהם מהתם מתנו לה, ורק יאמר לו אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ? ונראה לי בס"ד יש מקומות דאנשים שלהם יש להם שינוי במבטא שפתם באיזה אות שיהיה נשמע כאות אחר, וכמו שנאמר בספר שופטים על בני אפרים 'וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת' (שופטים יב, ו) ולא יכין לדבר כן וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן, וכן איתא בגמרא דיש מקומות שקורין לאלפי"ן עייני"ן ויש קורין לחיתי"ן ההי"ן, וכן עתה יש שינויים במבטא האנגליז, וכן יש במבטא של אנשי פרס שקורין לאות קו"ף באות גימ"ל, ואפשר כי בני בבל באותם הימים להיות לשונם העיקר הוא ארמי הם בוטים במבטא שפתם לשי"ן שמאלית באות סמ"ך כמו בני אפרים, ולכן תיבת 'שִׂימָהּ בְּפִיהֶם' (דברים לא, יט) קורין אותה 'סִימָה בְּפִיהֶם'. ולכן אמר לו אַתּוּן לפי המבטא שלכם מֵהָתָם מַתְנִיתוּ , כי דרשה שלכם תבא נכון לפי המבטא שלכם מפסוק זה, אבל אַנָן דלשונינו צח לא תבא הדרשה נכונה בזה לעשות במקום שִׂימָהּ-סִימָה, ולהכי אַנָן מֵהָכָא מַתְנִינָן לָהּ דכתיב (ירמיהו לא, כ) ' הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים ' דמפורש בכתוב להדיה על הסימן, וסיום הכתוב לפי דרשה זו דרבי אבהו שאמר ' שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים ' כי השכחה הוא מר לעולם, וזהו הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּנִים בַּתּוֹרָה, יען כי שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים על השכחה שהיא מר לעולם, ולכך צריכה את לעשות רפואה ותיקון בציונים אלו הסימנים, ואחר שתעשי הסימנים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ , רוצה לומר שִׁתִי לִבֵּךְ על הסימן אשר קבעת ופתחת לך דרך ללכת בו שלא יתערבב.

שֶׁאִם בַּשָּׁמַיִם הִיא, אַתָּה צָרִיךְ לַעֲלוֹת אַחֲרֶיהָ. נראה לי בס"ד הכונה אם נזדמן שנשכחו הלכות כאשר קרה לאותם הלכות שנשכחו בימי אבלו של משה רבינו ע"ה שנעקרו מן הארץ לגמרי, שלא נשאר שום אדם בארץ שיודע אותם ורק הם ידועים בשמים אין אתה יכול לפטור עצמך מלבקשם ולהשיגם, אלא אתה חייב לעלות אחריה עליה שכלית בעין השכל להוציא ההלכות האלה לאורה על ידי פלפול שתפלפל בדברי התורה עצמה, כאשר עשה עתניאל בן קנז שהחזיר אותם ההלכות והוציאם לאורה מפלפולו (תמורה טז.) , ובחלוקה זו מדבר על הלכות שנשכחו לגמרי מן התחתונים ולא נשארו אלא רק בשמים. ואמר עוד חלוקה שנית של מֵעֵבֶר לַיָּם , והיינו שלא נשכחו מן יושבי הארץ לגמרי אלא רק מן החכמים הנמצאים, אבל יש חכמים שהם יודעים אותם ורק רחוק מושבם שהם מֵעֵבֶר לַיָּם שצריך אתה לטרוח הרבה עד שתלך אצלם ותלמוד מהם, עם כל זה צריך אתה להיות טורח עליהם ותשיגם, ואל תאמר למה אטרח עצמי, אמתין עד שיבא אותו חכם שיודע אותם ואלמוד ממנו, ולזה אמר ואל תאמר שהיא תבא אחריך, אלא אתה תעבור הים כדי להשיגה.

לֹא תִּמָּצֵא בַּסַּחְרָנִים וְלֹא בַּתַּגָּרִים. יש להקשות למה נקיט סוחרים ותגרים ולא נקיט בעלי מלאכה? ונראה לי בס"ד כי בעלי מלאכה יכולים לקבוע עת לתורה ועת למלאכה ובאלו תמצא, ואדרבה בזה יהיה קיום לתורה אצל האדם, כי הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, כרבי ישמעאל ועלתה בידם (ברכות לה:) , כי 'כָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה' (משנה אבות ב, ב) ואם כן אצל בעלי מלאכה תמצא ותמצא, אך בסוחרים ותגרים על הרוב לא תמצא, כי סוחר ותגר אינו יכול לקצוב עת לעסקו ועת לתורה, כי אפשר בזה העת שקצב לעסקו נזדמן לו איזה עיכובים בעסק, או נמשך העסק בידו מן הבוקר עד הערב והוכרח להשלימו עד הערב דלא ליתי לידי פסידא וכן כיוצא בזה, ולהכי נקיט סוחרים ותגרים. ועוד נראה לי בס"ד, מה שאמר סוחרים ותגרים לשון מליצה, ולא קאי על סוחרים ותגרים שבעסק הממון אלא קאי על סחורה שעושין בדברי תורה עצמן, וכהא דאיתא בגמרא דסוטה (סוטה כא.) הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה ושבנא עבד עסקא, לסוף אמר ליה שבנא תא נערוב ונפלוג, יצאה בת קול ואמרה 'אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ' (שיר השירים ח, ז) עיין שם, נמצא בתורה שכבר למד האדם אין נעשה בה מקח וממכר כדרך סוחרין ותגרין להחליף סחורה זו בסחורה אחרת, וכאשר רצה לעשות שבנא עם הלל, ולזה אמר לֹא תִּמָּצֵא בַּסַּחְרָנִים וְלֹא בַּתַּגָּרִים.