בניהו על עירובין נד.

תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שֶׁהָיָה שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ. קשא לימא תלמיד אחד בסתם, ולמה פירש לרבי אליעזר בן יעקב? ונראה לי בס"ד, דאמרו רז"ל 'משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי' שהיה נוהג לשנות בלשון קצר, וגם לשון צח דדייק לישנא, וידוע כפי הטבע לשון קצר לא ישתכח כל כך כמו לשון ארוך, ועוד גם כן כל לשון צח לא ישתכח, כי כיון שהוא לשון צח עושין לי סימנים ולא ישתכח, וכמו שנאמר בגמרא לעיל (נג.) 'אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּנֵי יְהוּדָה שֶׁהִקְפִּידוּ עַל לְשׁוֹנָם, נִתְקַיְּמָה תּוֹרָתָן בְּיָדָן' ומפורש הטעם בגמרא מתוך שהקפידו על לשונם דהוו דַּיְקֵי לִישְׁנָא, וּמַתְּנְחֵי לְהוּ סִימָנֵי, ולכך נִתְקַיֵּם תַּלְמוּדָן בְּיָדָן. לכן הודיע אותנו שהיה תלמיד רבי אליעזר בן יעקב שהיה לשונו קצר וצח, ששני דברים אלו שומרים את התלמיד מן השכחה דמסתמא הוא קבל תלמודו מרבו בלשון קצר, ועם כל זה כיון דהוה גריס בלחישה שכח תלמודו. אי נמי הכי קא משמע לן בזה, דבשביל שהיה תלמיד רבי אליעזר בן יעקב שקבל תלמודו ממנו בלשון קצר וצח הועיל לו שיתקיים תלמודו בידו שלש שנים, ואם לא הוה תלמיד רבי אליעזר בן יעקב לא היה מתקיים תלמודו בידו אפילו שנה אחת!

תַּלְמִיד אֶחָד הָיָה לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה לַמָּקוֹם, אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁאָדָם גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ. קשא מה שייכות למאמר זה כאן? ונראה לי בס"ד אחר שהביא ברייתא דאותו תלמיד ששכח תלמודו בא מסדר התלמוד להודיענו בירור הדבר הזה דמה ששכח תלמודו הוה מסיבת דגריס בלחישא, ולא תימא דילמא רבו לא היה מסביר לו פנים בלימודו ולא היה חוזר עמו ההלכה כמה פעמים לפי שיעור הצריך לו, כי יש תלמיד שצריך לשנות לו ד' פעמים ויש ששה פעמים, ויש יותר, לכך הביא ברייתא זו דקאמר תַּלְמִיד אֶחָד נִּתְחַיֵּב שְׂרֵפָה ופטרוהו בשביל ששמש את רבי אליעזר בן יעקב, דמוכח דרבי אליעזר בן יעקב היה נוהג בלימוד התלמידים כדת וכהלכה כל אחד לפי מה שהוא, דאם לא כן לא היה ראוי לפטור אותו תלמיד בעבור ששמש אותו כהלכה, ולא היו אומרים הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁשִׁמֵּשׁ אָדָם גָּדוֹל, כי אדרבה היה יוצא עליו קטרוג מצד התלמידים.

הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ לְוָיָה, יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ". נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רז"ל (ברכות לא.) אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, ופרשו רבני אשכנז ז"ל [הגר"א בדברי אליהו ברכות דף לא] שיש שם קדוש הרמוז בסופי תיבות (תהלים צא, יא) 'כִּ י מַלְאָכָי ו יְצַוֶ ּה לָּ ךְ ' והוא שם יוה " ך והוא מסוגל לשמירת הדרך, וזה השם רמוז בראשי תיבות של הלכה אחת, והיא דקיימא לן יָ חִיד וְ רַבִּים הֲ לָכָה כְּ רַבִּים, וראשי תיבות שלה יוה " ך , וזהו שאמרו 'יפטר מתוך דבר הלכה' שיאמר לו הלכה זו של 'יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים' ויכוין כשאומר אותה בשם זה של יוה"ך, ותרתי קא עביד בזה, עד כאן דבריהם. ואמרתי דבר זה נרמז בשם לְוָיָה עצמה, כי לויה הוא ענין לווי וחיבור, כן האומר הלכה זו של 'יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים' הוא מחבר ומלוה שם הקדוש של שמירת הדרך עם דברי תורה. והנה שם זה מספרו מ"א והתורה נקראת 'טוב' שמספרו י"ז הרי בצירוף שניהם יש מספר חֵן [יוה"ך 41 + טוב 17 = חֵן 58] . וזהו שאמר הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ לְוָיָה של בני אדם יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה , רמזו על תורה זו שהיא הלכה המתלוה עמה שם הקדוש של שמירת הדרך שנאמר כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ , רמז בתיבת חֵן על חיבור שם של שמירת הדרך הנזכר עם דברי תורה הנקראים טוב.

אֵימָתַי דִּבְרֵי תּוֹרָה נְעִימִים? "כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ" וְאֵימָתַי "תִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ"? בְּשָׁעָה שֶׁ"יִּכֹּנוֹ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ". יש להקשות למה בבטן אמר בְּבִטְנֶךָ, ובשפה אמר על שְׂפָתֶיךָ ולא אמר בִּשְׂפָתֶיךָ? ונראה לי בס"ד כי אין האדם יוצא ידי חובתו בחיוב עסק התורה אלא אם כן יעשה לה עתים קיימים שיקבע עתים לתורה עת ביום ועת בלילה יתד שלא ימוט, אף על פי שבא לו כל עסק הכרחי שבעולם, לא יבטל עת קביעותו, ואז בזה יוצא ידי חובתו, אף על פי שרוב שעות היום אינו עוסק בתורה, דהכי קיימא לן (כתובות טו.) 'כל קבוע כמחצה על מחצה דמי', ולכן תחלת דינו שואלין אותו קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? (שבת לא.) . ודבר זה רמוז בתוך אותיות בֶּטֶן במילואם כזה, ב י " ת ט י " ת נ ו " ן המילוי עולה מספר עִתּוֹת [876] , שאם תניח מספר שני היודי"ן על נו"ן יהיה אות ע', ואז המילוי יהיה 'עִתּוֹת' ממש. ולכן אמר אֵימָתַי דִּבְרֵי תּוֹרָה נְעִימִים לפני הקב"ה? כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ , ב' של בְּבִטְנֶךָ משמשת במקום תוך, כמו שאמרו בעלי הדקדוק בשמושי הבי"ת, כמו (אסתר ו, ד) 'מִי בֶחָצֵר וְהָמָן בָּא', רוצה לומר תעשה עתות קבועים דאם אינם קבועים אין נחשבים עתות! ואמר יִּכֹּנוֹ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ , כי למעלה מן אותיות 'שפה' יש אותיות 'רעל' דרך לרמוז שהאדם צריך ללמוד תורה ברעדה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ל:) על פסוק (תהלים ב, יא) 'וְגִילוּ בִּרְעָדָה', במקום גילה שם תהא רעדה, גילה זו תורה ולכן אמרו בגמרא (שבת ל:) על רבא, בתחלה אמר מלתא דבדחותא ובדחי רבנן ואחר כך יתיב באימתא ופתח בשמעתתא, וכמו שאמרנו בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע בזה. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, מָתַי תִּשְׁמְרֵם? בזמן שֶׁיִּכֹּנוֹ יַחְדָּו דייקא, רוצה לומר לא תפסיק ביניהם לעבור על איסור 'הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ' (איוב ל, ד) , עד כאן דבריו נר"ו.

זָכָה, "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ", לֹא זָכָה, "וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה". נראה לי בס"ד יש צריך לו בית לדור בו, והוא מבקש מאה זהובים מאת ה' ובלבו לקנות בהם בית, ואם זָכָה נותן לו תַּאֲוַת לִבּוֹ זה הבית שיגיעו לו במתנה או בירושה, באופן שלא עמל בו ולא גידלו, שאם יתן לו המאה זהובים צריך לטרוח בהם מאד עד שימצא בית לקנות בהם, ואם לֹא זָכָה לא יתן לו החצר אלא יתן לו מאה זהובים כאשר בקש בִּשְׂפָתָיו והוא טורח עד שימצא הבית לקנות בהם. או יובן בס"ד זָכָה תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ בְּיָדְךָ שלא על ידי בשר ודם, לֹא זָכָה אֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה, שתגיע לו פרנסתו שהוא מבקש, על יְדֵי בָּשָׂר וָדָם ולא מידך. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, זָכָה תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ בזכות עצמו לו דייקא, כמו שנאמר רז"ל בצדיקים כתיב הרחוקים מצדקה שכל העולם נזונין בצדקה והם נזונין בזרוע, לֹא זָכָה וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה שתתן לו בתורת צדקה, עד כאן דבריו נר"ו. ועוד אני אומר בס"ד זָכָה תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּ לוֹ קודם שישאל בפיו, ואז ירויח שלא תנכה לו כלום משכרו בעבור זאת, מאחר שהוא לא שאל כלום! לֹא זָכָה , וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה שתמתין עד שישאל בפיו כדי שינוכה משכרו. אי נמי זָכָה תאות לבו נתת לו תכף משעלה בלבו, לֹא זָכָה וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶלָה, דהיינו שתתן לו אחרי זה ולא תכף, כמו שאמרו (תענית כה:) 'המתינו לו עד שיתמקמק' ודוק:

אִם מֵשִׂים אָדָם אֶת עַצְמוֹ כְּעָנָק זֶה, שֶׁרָף לַצַּוָּאר. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בסנהדרין (סנהדרין צד:) תלמידי חכמים שבארץ ישראל מנעימין זה לזה בהלכה ושבבבל חובלים. גם אמרו (סנהדרין כד.) שבארץ ישראל נוחין זה לזה בהלכה ושבבבל מרורין זה לזה בהלכה, וזהו שאמר כְּעָנָק שֶׁרָף עַל הַצַּוָּאר שנוחין ומנעימים זה לזה בהלכה. ואומרו וְנִרְאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה , כלומר בתלק הנגלה של התורה דכתיב ביה (משלי א, כא) 'בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא' נִרְאֶה לכל, ובחלק הסוד אֵינוֹ נִרְאֶה, כמו שנאמר רז"ל (סוכה מט:) חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ (שיר השירים ז, ב) מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש על דרך מה שאמר רבא לתלמידיו במטותא מנייכו לא תתחזו קמאי בימי ניסן ותשרי כי היכי דלא תטרדו כוליה שתא (ברכות לה:) , נמצא יש ימים שראוי להתראות התלמיד לפני רבו כדי ללמוד ממנו תורה, ויש ימים כניסן ותשרי דטוב הוא שלא יתראה, ולזה אמר נִרְאֶה בכולי שתא וְאֵינוֹ נִרְאֶה בניסן ותשרי. ועוד פירש נראה במקום דאיכא גברא רבא טפי מיניה ללמד. ועוד פירש על דרך שאמרו אין לתלמיד רשות להורות הלכה לפני רבו ואם הוא לאפרושי מאסורא או שיש חילול השם בדבר יורה ולא ימנע, עד כאן דבריו נר"ו.

הַב לִי דְּאִימְזִיג לֵיהּ אֲנָא. יש לדקדק תיבת 'אֲנָא' לשון יתר הוא? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף מב:) דרבא בריה דרב יוסף בר חמא היתה נשמתו מזווג שם הוי"ה ושם אדנ"י שהם מספר צ " א [הוי"ה 26+אדנ"י 65=91] ומזווג שם הוי"ה ושם אֱלֹקִים שהוא מספר ' יבק ' [הוי"ה 26+ אֱלֹקִים 86=יבק 112] וסך הכל צ"א ויב"ק עולים מספר רבא [91+ 112= רבא 203] עיין שם, ולכן אמר לו אִימְזִיג לֵיהּ אֲנָא דייקא כי לי נאה המזיגה שהיא סוד מתוק הגבורות שהם יין בחסדים שהם מים, יען כי אני עצמי נשמתי היא מזווג ומיתוק שם הדין בשם רחמים.

אִם מֵשִׂים אָדָם אֶת עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר הַזֶּה, שֶׁהַכֹּל דָּשִׁין בּוֹ תּוֹרָה נִתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה. נראה לי בס"ד שלימות הלימוד הוא ללמוד בארבעה חלקים פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] , ובכל לימוד צריך לכוון לחבר שם הוי " ה במילוי אלפין שעולה מ"ה [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] בשם אדנ " י [65] שעולה ס"ה ושניהם מספר נֵס [110] בסוד (שבת קד.) מ"ם שבלוחות בנס היו עומדין, וד' פעמים נֵס עולה תָּם [110×4=440] . ובזה פרשתי בס"ד (בראשית כה, כז) 'וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים' אהלה של תורה שהוא בית המדרש ששם לומדים בד' חלקים של פרד"ס לשם יחוד הויה ושם אדנ"י שהם נֵס שעולה מספר הכל תָּם. אך ידוע כי לימוד חכמה בלי יראת שמים אינו כלום, וידוע מה שאמר בגמרא דשבת פרק ב' דהיראה נקראת ' הֵן ' דכתיב (איוב כח, כח) 'הֵן יִרְאַת אֲדֹ' הִיא חָכְמָה', ועל כן שלימות הלימוד בפרד"ס שרמוז במספר ' תָּם ' והיראה שנקראת הֵן, הרי כאן צירוף מַתָּנָה שהוא למפרע 'הן תם' ולזה אמר שזוכה שתנתן לו תורה בְּמַתָּנָה שיזכה לתם והן. וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אֵל שזוכה לחסד הנקרא אֵל דכתיב (תהלים נב, ג) 'חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם', ואמרו רז"ל (חגיגה יב:) כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, ובדין הוא כך כי כל מתנה שורשה בחסד וממנה נובעת ונצמחת, וכיון שנחלו אֵל עולה לגדולה שנוסף לו מספר טוֹב [17] שהוא כינוי לתורה על מספר אֵל [31] ואז יהיה אצלו מספר גְּדוּלָּה [48] , או נוסף לו מספר שם אהו " ה [17] שהוא בדעת הרמוז בראשי תיבות אֵ ת הַ שָּׁמַיִם וְ אֵת הָ אָרֶץ (בראשית א, א) על מספר אֵל [31] ויהיה אצלו מספר גְּדוּלָּה [48] , ולכן מדת החסד נקראת גְּדוּלָּה כמו שנאמר (דברי הימים א' כט, יא) 'לְךָ הֳ' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה' וכיון שיש לו מספר גְּדוּלָּה אז יהיה 'ג' דולה' שהוא אותיות גְּדוּלָּה, דהיינו שדולה ג' מיני שפע שהם חיים ועושר וכבוד, וכמו שאמרו רז"ל (קידושין לט:) למיימינים בה 'אֹרֶךְ יָמִים' איכא וכל שכן 'עֹשֶׁר וְכָבוֹד' (משלי ג, טז) . ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש נחלו אֵל שאין תורה פוסקת מזרעו, שתהיה אצלו בסוג נַחֲלָה, וגם נחלו אֵל שהוא חסד, רוצה לומר שזוכה ללמוד תורה לשמה שיהיה מן המיימינים שהם בחסד כי כל ימין הוא חסד, עד כאן דבריו נר"ו.