בניהו על עירובין כא:

שֶׁמָּא תֹּאמַר: אָבַד סִבְרָם וּבָטַל סִכּוּיָם. צריך להבין מה ענין סִבְרָם וְסִכּוּיָם דנקיט ברשעים כאן? ועוד יש להבין באומרו: אֵלּוּ וְאֵלּוּ עֲתִידִים שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ, אם הכונה שיעשו תשובה ונטהרים מעונותיהם זה תינח ברשעים אבל צדיקים ריחם טוב בלאו הכי ואיך אומר אלו ואלו יתנו לעתיד? ולפי דברי מהרש"א ז"ל שפירש היינו 'רֵיחַ שֶׁל תּוֹרָה' צריך להבין למה עסק התורה מכנהו בשם רֵיחַ? ונראה לי בס"ד, דהמצות דומין לפירות, ועליהם נאמר 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ' (ישעיה ג, י) וכן הוא אומר 'וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק' (תהלים נח, יב) והיינו: כי הפירות הנאתן באכילה, ואין הנאה אלא רק לאוכלן בלבד. שאם יש מאה בני אדם יושבין במסיבה והביאו לפניהם פירות, אין נהנה מהם אלא האוכלן ושאר המסובין שלא אכלו אין להם מן הפירות הנאה של כלום. וכן המצות אין מהם הנאה אלא לנפש העושה איתם בלבד. אבל לימוד התורה ידמה להנאת הריח הטוב, שאם יושבים מאה אנשים במסיבה והביא אחד מוגמר וישב עמהם, או שפך מי ורדים עליו ועל בגדיו, כל המסובין שם נהנין מן הריח הטוב שאצל זה. וכן אם יושבים מאה בני אדם, וקם אחד מהם ודרש בדברי תורה, הכל נהנין מדברי תורה שלו, מה שאין כן אם אחד מהם לבדו לבש ציצית ותפילין אין נהנין היושבים מן המצוה ההיא. וידוע דהשגת התורה מכונית בשם ראיה והבטה כמ"ש דוד הע"ה גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט, יח) . ולזה אמר, שֶׁמָּא תֹּאמַר גם אחרי גמר טהרתם ותיקונם שראוים לבא בהיכל ה' הוא גן עדן שנקרא היכל ה', כיון שֶׁאָבַד סִבְרָם רוצה לומר: דעתם וסברתם, כי השכל והדעת נקרא סברה, אם כן בָטַל סִכּוּיָן ? רוצה לומר: הבטתם וראייתם בתורה שלא ישיגו כלום מן התורה, דאם אין בינה אין תורה! לזה אמר, תַּלְמוּד לוֹמַר : " הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ ", אֵלּוּ וְאֵלּוּ עֲתִידִים שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ , כלומר: אעל פי שבגן עדן אין שם קיום מצות, עם כל זה יש שם תלמוד תורה והשגתה, שהצדיקים בעסקן בתורה בעולם הזה, הנה הם עוסקים בתורה בגן עדן ומשיגים שם דברי תורה יותר ממה שהשיגו בעולם הזה אלף ידות, שאם הם בטלים מן מעשה המצות בגן עדן אין בטלים מעסק התורה. ולכן גם אלו הרשעים אחר שנטהרו מטומאת עונותיהם ונכנסו לגן עדן, עוסקים בתורה ולומדים אותה. ולזה אמר: אֵלּוּ וְאֵלּוּ , רוצה לומר אותם שהם צדיקים מעיקרן, ואותם שהיו רשעים מעיקרן וחזרו בתשובה, עתידין אחר שיכנסו לגן עדן שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ , רוצה לומר: שיעסקו בתורה שדומה להנאת הריח כאשר ביארנו. ולכן דריש הכא גם כן, 'הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ' אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא , שעוסקים בתורה שהיא דמיון ריח הטוב בהבל שאין בו חטא. ודריש עם זה 'וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים' אֵלּוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּגִּידוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶם , כי בחורי ישראל יתנו ריח התורה שיהיו חכמים בעסק התורה בזכות שאמותיהם היו מבדילין בין הטמא ובין הטהור בענין נדה ששומרים אותה כהלכתה ולכן יהיו הבנים חכמים ונבונים בתורה כמו שאמרו רז"ל.

אֵלּוּ מִצְווֹת קַלּוֹת וּמִצְווֹת חֲמוּרוֹת. קשה, קרא קאמר 'חֲדָשִׁים וְיְשָׁנִים' ואיך מפרש זה על 'קַלּוֹת וְחֲמוּרוֹת'? ונראה לי בס"ד, דמפרש יְשָׁנִים על ז' מצות בני נח, וְחֲדָשִׁים על מצות שקבלו ישראל בסיני. לכן, לשבע מצות בני נח שקבלו כל העולם כולו עליהם קרי להו קַלּוֹת, שאין יצר הרע יכול להלחם בהם עם האדם להחטיאו, אבל מצות שקבלו בסיני קרי להו חֲמוּרוֹת, כי יצר הרע יכול להלחם עם האדם להעבירו עליהם באומרו אנוסים אתם בקבלה, והלא כל האומות לא רצו לקבל! ואם כן ימצא לו טענות לפתות האדם לפרוק מעליו עול מצות אלו. והוא על דרך שארז"ל (קידושין לא.) 'גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה'. והקשה לו, וְכִי תּוֹרָה , פְּעָמִים פְּעָמִים נִתְּנָה? כלומר: איך אתה קורא לשבע מצות יְשֵׁנוֹת, דהא לגבי ישראל השבע הם כמו שאר מצות דלא נצטוו ישראל על השבע תחילה ואחר כך על שאר מצות, כדי שאתה קורא אותם לגבי דידהו אלו יְשֵׁנוֹת ואלו חֲדָשׁוֹת, דהתורה כולה שבכללה איכא שבע מצות לא ניתנה לישראל פְּעָמִים פְּעָמִים, רוצה לומר: בתחלה שבע מצות ואחר כך שאר מצות, אלא ניתנו להם כל המצות בסיני בבת אחת, ואם כן לגבי ישראל לא שייך למקרי להו אלו יְשֵׁנוֹת ואלו חֲדָשׁוֹת.

אֶלָּא, הַלָּלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְהַלָּלוּ דִּבְרֵי סוֹפְרִים. נראה חלק כבוד לדברי תורה למנקט להו ברישא ולא נקיט להו כסדר הכתוב, ברם על הכתוב עצמו יש לומר דהוה ליה למימר 'יְשָׁנִים גַּם חֲדָשִׁים' שהוא רוצה לומר לא מבעיא יְשָׁנִים שהם דברי תורה אלא גַּם חֲדָשִׁים שהם דברי סופרים אשמור אותם? ונראה לי, לאו על חיוב השמירה נקטא מלת 'גַּם' אלא כונתה לומר שאינה שומרת המצות מיראת העונש אלא מאהבה ולכן אמרה לא מבעיא חֲדָשִׁים שהם דִּבְרֵי סוֹפְרִים אשר אתה לא צותני בהם להדיא, דליכא חשש יראת העונש כל כך מצדם, דודאי אני מקיימת אותם מאהבה, אלא אפילו הַיְּשֵׁנִים שהם דִּבְרֵי תּוֹרָה שצותני בהם להדיא, דאיכא יראת העונש טפי אם לא אקיים אותם, אפילו הכי אין אני מקיימת אותם אלא מאהבתך ולא מיראת העונש. ונראה לזה כיון רש"י ז"ל בפירוש 'צָפַנְתִּי' שכתב: ושמרתי כל אלה לך לשמך, עד כאן, והכונה בשביל אהבתך לשם שמים ולא מיראת העונש שהוא נוגע לגוף האדם שמתכוין לטובת עצמו שלא יהיה נזוק.

וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ'. בְּנִי, הִזָּהֵר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. נראה לי בס"ד, כי 'מה' כינוי לתורה כמו שכתוב בקהילת יעקב ז"ל, גם כתב שם 'מה' רומז לשלשה שמות י"ה שהם חכמה ובינה, ולכן אמר משה רבינו ע"ה 'וְנַחְנוּ מָה' (שמות טז, ז) שהם בחינת חו"ב [חכמה ובינה] , עיין שם. והענין הוא פירשתי בס"ד כי התורה מכונית בשם חכמה ומכונית בשם בינה, ולכן דרשו (שבת קד.) 'אלף בית' אלף חכמה אלף בינה, ולכן נקראת אוריין תליתאי (שם פח.) שמכונית באותיות 'מה' שהם משולשין במספר שלשה שמות י"ה. ובזה יובן, מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ (תהלים לא, כ) פירוש: מָה - התורה, היא רַב טוּבְךָ שנקראת טוב, ' אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ ' שצפנת בה כמה דברים יקרים בשביל יראיך אלו ישראל, כי צפן השי"ת כמה דברים כדי שלא יהיו נודעים אלא לישראל. ולכן ארז"ל (יבמות סא.) 'אַתֶּם קְרוּיִים אָדָם וְאֵין הָעַכּוּ"ם קְרוּיִים אָדָם' יען כי ישראל שקבלו התורה שנקראת 'מה' קרויים אָדָם [45] שמספרו 'מה' מה שאין כן העכו"ם שלא קבלו התורה. ולכן ישראל קרויים 'עַם חָכָם וְנָבוֹן' דכתיב 'וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' (דברים ד, ו) שקבלו התורה שנקראת חכמה ונקראת בינה הרמוזים בשם י"ה שרמוז באותיות מ"ה ובאותיות אָדָם. ובזה יובן הטעם שנקראת התורה טוֹב שהוא בּוֹ ט ', והיינו: כי מספר ט' במספר הקדמיי אבג"ד הוזח"ט עולה מ"ה [א+ב+ג+ד+...+ט= 45] ובזה יובן הטעם שהתורה נקראת מַּיִם דכתיב 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם' (ישעיה נה, א) כי מספר מַּיִם [90] אם תחלקנו לשתים יהיה אותיות מה מה , והם: מה אחד כינוי לתורה שבכתב, ומה אחד כינוי לתורה שבעל פה. ובזה פירשתי בס"ד 'כִּי אִם בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה' (תהלים א, ב) והיינו: ' תוֹרַת הֳ' ' זו תורה שבכתב, ' וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה ' תורה שבעל פה. ולכן אמר בה ' יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה ' כי בתורה שבעל פה הוגין בה בימים ובלילות, מה שאין כן תורה שבכתב אין הוגין בה אלא בימים, ' וְהָיָה ' זה הלומד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ' כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם ' פירוש: שני חלקים של מספר מים, שהם ב' פעמים מ"ה, שזו נקראת בשם מה וזו גם כן נקראת בשם מה כאמור. ולכן בזכות לימוד תורה שבכתב ושבעל פי שהם מ"ה ומ"ה תסתלק המגפה שנקראת מְהוּמָה מעל ישראל ותתהפך על העכו"ם אויבי ישראל, דארז"ל במכילתא בפסוק ' וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם' (תהלים יח, טו) אין הממה אלא מגפה, כמה דאת אמר 'וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה' (דברים ז, כג) עיין שם. וזהו בזכות התורה שבכתב ושבעל פה שהם מ"ה ומ"ה תסתלק המהומה מעל ישראל ותחול על העכו"ם אויבי ישראל. ולכן בזכות התורה תהיה הגאולה שמספרה מ"ה, ותלויה גם כן באחדות הלב, ולכן 'לֵב אֶחָד' [45] עולה מ"ה כמספר 'גְּאוּלָּה' [45] . ולזה אמר (יחזקאל טז, יג) ' וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד ' מה ומה - תורה שבכתב ושבעל פה, ועל ידי זה ' תִּצְלְחִי לִמְלוּכָה ' שיבא מלך המשיח בב"א. והנה תורה שבכתב הנקראת 'מה' הוא הכתוב בחמשה חומשי תורה על ידי משה רבינו ע"ה. ותורה שבעל פה הנקראת מה היא מה שנמסר למשה רבינו ע"ה בעל פה, והיא הקבלה והמסורת שאמר עליה התנא בריש אבות (משנה אבות א, א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וכו'. אך דִּבְרֵי סוֹפְרִים דנקיט הכא, הוא מה שהוסיפו רז"ל בכל דור ודור מצות על הכתוב בתורה שבכתב שתיקנום להיות גדרים וסייגים, דעל זאת ניתן להם רשות מאת השי"ת בפסוק ' וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי' (ויקרא יח, ל) דהכונה היא לומר עשו משמרת למשמרתי, וכל זה הוא יתרון ותוספת על תורה שבכתב. ועוד יש לכם יתרון ותוספת על תורה שבעל פה שהיא הקבלה והמסורת שמסר מרע"ה בעל פה, והוא מה שהוסיפו טעמים ואסמכתות ודרשות אשר חידשו בחכמתם ובינתם אשר חלק השי"ת להם. ולזה אמר וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְנִי הִזָּהֵר , פירוש אותם דִּבְרֵי סוֹפְרִים שהם יתרון ותוספת על 'מה מה' שהם שבכתב ושבעל פה שרמוזים בתיבת ' מֵהֵמָּה ' בְנִי הִזָּהֵר בהם לשומרם ולא תעבור על דבריהם. ואל תאמר, מאחר שהם נתחדשו ונעשו מן החכמים שהם בני אדם כמונו אין אני חושש להם, כי הלא תדע שהשי"ת פליג להו יקרא סגי, שדברי תורה יש בהם עשה ולא תעשה וכן 'דברי סופרים כל העובר עליהם חייב מיתה' (ברכות ד:) ולכן הזהר בהם. ואמר עוד שֶׁמָּא תֹּאמַר : אִם יֵשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ , מִפְּנֵי מַה לֹּא נִכְתְּבוּ? פירוש: כל מצוה שבתורה הן עשה הן לא תעשה יש לה שורש למעלה בספירות הקודש ועולמות הקדושים, ועל ידי כך האדם בורא בקיומם אור חדש, ואם אלו גם כן יש להם כן, מִפְּנֵי מַה לֹּא נִכְתְּבוּ כשאר מצות דאורייתא? והשיב: אָמַר קְרָא : ' עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ ' (קהלת יב, יב). יש להקשות, לפי המסקנא שדרש רבא כָּל הַלּוֹהֵג בָּהֶן טוֹעֵם בָּהֶן טַעַם בָּשָׂר, מה שייכות יש לזה למאמר שֶׁמָּא תֹּאמַר אִם יֵשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ וכו'? ונראה לי הכונה שנותן טעם למה לא נכתבו? ואמר: חדא, עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, ועוד לַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר, כָּל הַלּוֹהֵג בָּהֶם כַּמָּה פְּעָמִים טוֹעֵם טַעַם בָּשָׂר, דהיינו שנתחדש אצלו חדושי תורה שלא הרגיש בהם בתחילה. ומה שאמר ' טַעַם בָּשָׂר ' עיין בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע מ"ש בזה כמה דרכים. ועוד נראה לי בס"ד, אשתו של אדם נקראת 'בָּשָׂר' כמו שאמרו רז"ל: אין בשרו אלא אשתו וכו'. וידוע, כמו שהאדם מקיים פריה ורביה באשתו הגשמית שנקראת בשרו, כן מקיים פריה ורביה מאשתו הרוחנית שהיא התורה, וכמו שנהנה מזו כן נהנה מזו, לזה אמר: כָּל הַלּוֹהֵג בָּהֶם טוֹעֵם טַעַם בָּשָׂר. ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל (שער הליקוטים ריש פ' בראשית) שכתב טעם למה שאמרו רז"ל (פסחים מט:) 'עַם הָאָרֶץ אָסוּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר' שפיר יבא פשט המאמר הזה דְהַלּוֹהֵג בָּהֶם טוֹעֵם טַעַם בָּשָׂר.

"שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ", שֶׁאַרְאֶךָ [כְּבוֹדִי וּגְדֻלַּת] שֶׁבַח בָּנַי וּבְנוֹתַי. יש להקשות היכא רמיזה בקרא בנים ובנות? ונראה לי בס"ד דאמר (שיר השירים ז, יג) ' אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ' דידוע דהזכר בחסד יד ימין והנקבה בגבורה יד שמאל, ולזה אמר אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ 'דו די' והיינו דו רוצה לומר שתים, כמו טָב לְמֵיתַב טַן דּוּ, והיינו שני יד שהם בנים ובנות, כי הבנים יד ימין והבנות יד שמאל. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, בָּנַי בעלי תורה שעושין תיקון ברוח שהוא דכורא, דכתיב (תהלים ב, ז) אֲסַפְּרָה אֶל חֹק הֳ' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה, וּבְנוֹתַי בעלי מצות אשר מתקנים בנפש שהיא בחינת נוקבא, ולכן גם הם יקראו בנות, עד כאן דבריו נר"ו.

שֶׁיֵּשׁ לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. נראה לי בס"ד ארז"ל הקב"ה משבח את ישראל בתואר 'אֶחָד' שאומר עליהם (שמואל ב' ז, כג) 'גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ' וישראל משבחים להקב"ה באחד דכתיב (דברים ו, ד) 'הֳ' אֱלֹהֵינוּ הֳ' אֶחָד' וכמו שנאמר בגמרא (ברכות ו.) 'אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, גם אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם' ואם יחטאו בעבודה זרה אין ראויים לשבח להקב"ה בתואר אֶחָד, מאחר כי הלכו אחר אל אחר, וגם הקב"ה אין קורא אותם גּוֹי אֶחָד אלא גּוֹי אַחֵר ברי"ש, וידוע בין אות דל"ת לבין אות רי"ש יש הפרש בקוץ, כי בדל"ת יש קוץ וברי"ש לא יש קוץ, וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק 'וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ' וכאן קאמר עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ , דהיינו קוץ של דלי"ת דאחד של הקב"ה וקוץ של דל"ת דאחד של ישראל יש לרמוז בו תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת בסודות, כי גם הסודות נקראים הלכות, וכמו שנאמר בזוהר הקדוש במעשה דרבי אליעזר בן הורקנוס עם רבי עקיבה. ומה שאמר לשון תִּלֵּי תִּלִּים מפני כי מילוי של אות דל"ת הוא ת"ל, וזהו קְוֻצּוֹתָיו הם קוצין של הדלתין תל תלים.