בניהו על עירובין יט.

לְבַר מִיִּשְׂרָאֵל הַבָּא עַל כְּנַעֲנִית כּוּתִית דְּמָשְׁכָא עָרְלָתוֹ. נראה בס"ד הכונה, דודאי הגוף הוא בקבר ונעשה עפר, אך הנפש היא הנידונת בגיהנם, אבל אינה נידונת בלא התלבשות בגוף כדי שיגיע לה צער יותר, והיינו שנעשה ונבנה לה גוף חדש מאותם כוחות של ד' יסודות שהיו בגוף זה האדם בעל הנפש ההיא בהיותו בחיים, שאז אחר סילוקם ממנו אחר מיתה, נעשה בהם גוף חדש שתתלבש בו הנפש ותהיה נידונת בגיהנם בהיותה בתוך גוף זה הנבנה לה מחדש בגזרת שמים, ועל זה הגוף קאמר, שאם זה האדם בא בחייו על כותית אז יהיה הגוף הזה צורת ערל שנמשכה ערלתו, כדי שלא יכירו אברהם אע"ה ויצילנו.

אֶלָּא מֵעַתָּה דִּכְתִיב: 'הַמּוֹצִיא', 'וְהַמַּעֲלֶה'; דְּמַפִּיק וּדְמַסִּיק הוּא. קשה, מה יענה רבי שמעון בן לקיש לקושיא זו דרב כהנא? ונראה לי בס"ד דארז"ל שעבוד מצרים לא נשלם במצרים אלא השלימו הזמן בשעבוד מלכויות, ולכן בגאולה האחרונה כתיב 'כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת' (מיכה ז, טו) . נמצא שעבוד מלכיות הוא סיום השעבוד של מצרים, כי כשיצאו ממצרים לא חשיב יצאו אלא עדיין הם במצרים להשלים הזמן בשעבוד מלכיות, ולכן כתיב 'הַמּוֹצִיא' 'וְהַמַּעֲלֶה' שהוא רוצה לומר דְמַסִּיק ומעלה מכאן ולהבא.

שְׁלֹשָׁה פְּתָחִים יֵשׁ לְגֵיהִנֹּם; אֶחָד בַּמִּדְבָּר, וְאֶחָד בַּיָּם, וְאֶחָד בִּירוּשָׁלַיִם. נראה לי בס"ד טעם לשלשה פתחים שהיו במקומות אלו, ללמד מוסר לאדם שעונות אשר יורידוהו לגיהנם נעשים מן שלשה חבלים. וחבל הא' הוא מן הדיבור, וכנגד זה פתח אשר בַּמִּדְבָּר שהוא לשון דיבור. וחבל הב' מרבוי התאוה ותגבורת שלה בקרבו, וכנגד זה פתח אשר בַּיָּם דהכתוב המשילה לים, דכתיב כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא (קהלת א, ז) וביאור הכתוב הזה הוא על התאוה, מי שיש לו מנה רוצה מאתים ואין אדם מת וחצי תאותו בידו (קהלת רבה א, לד) . וחבל הג' הוא מן הגאוה, שהאדם יראה עצמו תמיד ירא אלהים ושלם בכל מידות טובות וכנגד זה פתח שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם , כי ידוע דירושלים נקראת בשם זה שמשמעותו 'יראה שלם' כי ירו [216] גימטריא יראה [216] כן זה רואה עצמו בעל יראה, והוא שלם בכל מידות טובות, ולכך מתגאה. נוסח אחר : נראה לי בס"ד טעם לשלשה פתחים שהיו במקומות אלו, ללמד על עונות שהם חבלים וסיבות יותר לירידת האדם לגיהנם. והיינו אחד בַּמִּדְבָּר , רמז לחטא האדם בדיבור שהוא חבל גדול למשוך האדם לגיהנם, וזהו חטא לשון הרע שהוא בדיבור, וּמִדְבָּר הוא לשון דִּבּוּר. וחבל הב' הוא התאוה שדומה לְיָם , דכתיב ביה 'כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא' (קהלת א, ז) כן התאוה כשגוברת באדם ביותר מוכרח שיחטא בזנות ויחטא בגזל, ואיסורים אלו מושכין אותו לגיהנם יותר משאר מיני עבירות. וחבל השלישי הוא הדוחה ומעביר יראת שמים מעליו, כדכתיב 'וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ' (שמות כ, יז) . וכן אם בעל מחלוקת שאינו בשלום עם הבריות, שדומה לקרח ועדתו שירדו לגיהנם בעבור שחטאו בשלום. וידוע כי היראה והשלום נרמזו בשם ירושלם, כי ירושלם היא: ירו [216] גימטריא 'יראה' [216] ו' שלם ' זה השלום.

'שְׁאוֹל' דִּכְתִיב: "מִבֶּטֶן שְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי שָׁמַעְתָּ קוֹלִי". פירש רש"י ז"ל 'יונה בן אמתי קאמר לה' והוא תמוה, דאין דרכו של רש"י ז"ל להודיע על פסוקים שמזכירין בגמרא מי אמרן בתנ"ך? ונראה לי דקשיא ליה, כאן מוכיח דפתח גיהנם דוקא הוא בים אך אין גיהנם עצמה בים, ואי הוה אמר מִשְׁאוֹל שִׁוַּעְתִּי הוה אמרינן בהיותו בפתח גיהנם אמר כן, דגם הפתח הוא בכלל שאול שהוא גיהנם, אך כיון דאמר מִבֶּטֶן שְׁאוֹל, ובטן רוצה לומר תוך, משמע דהוה בתוך גיהנם, ואין תוך גיהנם בים אלא רק פתח שלה בים, לכך פירש רש"י: יונה בן אמתי קאמר לה, פירוש: יונה בן אמתי הידוע אשר נבלע בבטן הדגה הוא דקאמר, והיינו הכי קאמר: מִבֶּטֶן הדג שהיה במקום שְׁאוֹל שהוא גיהנם דהיינו פתחו, שגם הוא נקרא בכלל, ונמצא 'מִבֶּטֶן' לא קאי על שאול שהוא רוצה לומר בטן של שאול, אלא קאי על בֶּטֶן הַדָּגָה.

שִׁבְעָה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ לְגֵיהִנֹּם, שְׁאוֹל. קשה, בשלמא כל השמות יש להם משמעות בענין גיהנם אך שְׁאוֹל מה משמעותו בענין גיהנם? ונראה לי בס"ד, נקרא שְׁאוֹל לשון השאלה, כי כל הנפשות גופם שלהם העיקרים הם בקבר ורק נותנים להם גופים בגיהנם דרך שאלה והשאלה, כדי שיצטערו בגיהנם יותר בעת שנידונים בו כשהם מלובשים תוך גופם ואין לו גופים שלהם אלא דרך השאלה נותנים להם. וראיתי בספר תורת חיים שפירש 'שְׁאוֹל וּבוֹר־שָׁאוֹן וְאֶרֶץ־תַּחְתִּית' מורה שהוא מקום רע עמוק עמוק וחרב בלי תקומה, עיין שם. ולא ידעתי מה כוונתו בשם שְׁאוֹל, דמה הוראה יש במשמעות שם שְׁאוֹל על עומק ועל חורבן? אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר! אך בזה נסתר התירוץ שלו שרצה לתרץ דאמאי לא זכר גיהנם ותפתה עם ז' שמות, משום דאלו השתי שמות אינם על פועל רע של גיהנם אלא הם רק על פועל רע של יורדי גיהנם ולהכי לא חשיב להו. ובאמת גם בשם שְׁאוֹל ליכא משמעות על רע של גוף גיהנם. גם בלאו הכי יש להעיר על תירוץ שלו כי בשם גיהנם איכא משמעות שהוא מורה על רע שיש בגוף גיהנם כדמפרש תלמודא ג' דגיהנם מורה שעמוקה היא מאוד והנה בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע ישבתי בס"ד ישוב נכון לדקדוק זה.

מַאי דִּכְתִיב: "לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ, רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד". דָּבָר זֶה אֲמָרוֹ דָּוִד וְלֹא פֵּרְשׁוֹ, אֲמָרוֹ אִיּוֹב וְלֹא פֵּרְשׁוֹ. אף על גב דלמאן דאמר איוב מיועצי פרעה היה ולמאן דאמר איוב בימי יעקב היה ולמאן דאמר בימי המרגלים היה, ומשה רבינו ע"ה כתב את ספר איוב (בבא בתרא טו) עם כל זה הקדים את דוד מפני כי סדרן של כתובים תהלים קודם איוב, והטעם מפני שדוד הע"ה זכה למדרגה העליונה ברוח הקודש כנגד מה שזכה משה רבינו ע"ה מדרגה העליונה בנבואה. ועוד נראה לי, דשיעור מדת התורה באמיתות לא השיגו כולם אלא כל אחד הראו לו מן השמים ברוח הנבואה שיעור בפני עצמו, ומה שראה זה לא ראה זה, וכל אחד הגיד אשר ראה, אך דָּוִד הע"ה לא פירש השיעור אשר ראה, וסתם הדבר מכל צד, ואיוב פירש מצד אחד וסתם מצד אחד לכך הזכירו אחר דוד הע"ה, והיינו כי דוד הע"ה אמר 'רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד' (תהלים קיט, צו) ובדברים אלו לא נדע מה השיעור אשר נשים לה. אבל אִיּוֹב אמר 'אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם' (איוב יא, ט) בזה ידענו שהיא גדולה מן הים והיבשה, ובדברים אלו פירש לנו דבר אחד, שלא נאמר שהיא שוה בגודלה עם יבשה והים או שמא היא קטנה מהם כי בפירוש אמר שהיא גדולה מהם, נמצא פירש מצד אחד וסתם מצד אחר, כי לא ידענו כמה היא גדולה מהם. ואחר איוב זכר את יְחֶזְקֵאל הע"ה, דאף על גב דלא הודיע לנו גודלה בדקדוק, עם כל זה מתוך דבריו נוכל לשער מעלה מטה והוא כי אמר 'וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר' (יחזקאל ב, י) באומרו לפני שהוא מלה יתירה, בא ללמדנו השיעור שלה כשיעור שיוכל האדם לראות לפניו, דרך משל: סתם אדם יוכל לראות בקרקע לפניו משך אלפים אמות מכל מקום, כן אנחנו גבי התורה אלפים אמה מעלה ומטה. נמצא מדברי יחזקאל נוכל לידע שיעור מעלה מטה. ואחר כך הביא דברי זְכַרְיָה שהוא הגיד שיעור גמור ושלם מדוקדק, שהוא ארבעים אמה על עשרים אמה שעולים שמונה מאות אמות מרובעות.