בניהו על עירובין יח:

יָשַׁב בְּתַעֲנִית מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וּפֵרַשׁ מִן הָאִשָּׁה מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְהֶעֱלָה זַרְזֵי תְּאֵנִים עַל בְּשָׂרוֹ מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה. יש לדקדק, למה הוצרך למנקט ק"ל שנה בכל חדא וחדא מהני תלתא, וסגי לומר 'יָשַׁב בְּתַעֲנִית וּפֵרַשׁ מִן הָאִשָּׁה וְהֶעֱלָה זַרְזֵי תְּאֵנִים עַל בְּשָׂרוֹ מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה'? ונראה לי בס"ד ללמדנו שכל יום ויום של ק"ל שנה היה נוהג בזה ובזה ובזה, ואל תחשוב שנהג בחסידות זו של תענית סך שנים ידועים, ועוד נהג בפרישותו מאשה סך שנים, ועוד העלה זרזי תאנים סך שנים, וסך הכל של זה ושל זה ושל זה הם ק"ל שנים שנתעסק בענייני חסידות אלו, לכך פירש ק"ל שנה בכל חד מנייהו. ומה שקבל עליו שלשה מיני יסורין אלו, נראה שלשתם שייכים לענין כי פירש מאשתו מפני שעון זה עשה בעבור עצת אשתו. וגזר על עצמו תענית מפני דעוונו הי' באכילה, והעלה זרזי תאנים, כי העץ שאכל אדם הראשון תאנה היה, ולכן תמצא כמו שהוא פירש מאשתו ק"ל שנה בעבור שהלך אחר עצת אשתו, כן החיבור שנתחבר אחר כך עם אשתו היה על פי עצת נשי מלך וטענתם שהם הכריחו אותו לחזור להתחבר עם אשתו על ידי טענה גדולה, וכמפורש במדרש תנחומא פרשת בראשית כשהרג למך את תובל קין בנו בשגגה.

כָּל בַּיִת שֶׁנִּשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה בַּלַּיְלָה, שׁוּב אֵינוֹ נֶחֱרָב, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא אָמַר: אַיֵּה אֱלוֹהַ עֹשָׂי נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה". עיין רש"י. וקשה, היכא נזכר הבית בכתוב, והלא הכתוב מדבר באדם עצמו שלא אמר. והריטב"א ז"ל פירש דלעיל מיניה כתיב 'כִּי רִצַּץ עָזַב דַּלִּים' (איוב כ, יט) ופירושו תמוה, כי פסוק זה דברי צֹפַר הַנַּעֲמָתִי (איוב כ, א) והוא בסימן ך', ופסוק 'וְלֹא אָמַר אַיֵּה' (איוב לה, י) הוא דברי אֱלִיהוּ (איוב לה, א) והוא בסימן ל"ה ולא קרב זה אל זה! ומה שכתב הרי"ף ז"ל ליישב גם הוא דוחק. ונראה לי בס"ד, כי אי דתיבת אַיֵּה הוא לשון מחוז כמו 'אִיֵּי הַגּוֹיִם' (בראשית י, ה) 'אִיֵּי כִתִּיִּים' (ירמיה ב, י) 'בְּאִיֵּי הַיָּם' (ישעיה כד, טו) . וכתב השרש דגם מחוזות דאין נהר או ים מקיפות אותם נקראו גם כן איים כמו שנאמר 'יֹשֵׁב הָאִי הַזֶּה' (ישעיה כ, ו) שהוא קורא את ירושלים בשם אִי, מפני כי מילת אִי הוא רוצה לומר מחוז, עיין שם. וכאן דריש הכי 'וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַ עֹשָׂי' ולא אמר 'אִי אַיֵּה אֱלוֹהַ עֹשָׂי' דאותיות אי של תיבת איה דרשינן וקרינן להו בכפל, דהיינו אי בפני עצמו וגם בתיבת איה, כלומר לא אִי הוא הבית והמחוז של האדם 'אַיֵּה אֱלוֹהַ עֹשָׂי' יען דאינו חרב מפני שהאדם נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה בתוכו.

מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דַּיוֹ לָעוֹלָם שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵל יָהּ". נראה לי בס"ד הטעם, דידוע המחשבה במוח הוא מצד אות יו"ד שבשם, והכונה בלב מצד אות ה"א ראשונה שבשם, והדבור שהוא קול מצד אות וא"ו שבשם, והמעשה מצד אות ה"א אחרונה. ובחרבן יש חסרון גדול בחלק המעשה, שיש מצות הרבה התלויות בארץ שהם בטלות, וגם מצות שאינם תלויות בארץ יחסרון מצד הגלות. וכן יש חסרון בקול שהוא באות וא"ו שהוא תורה ותפלה מחמת הגלות, ולא נשאר אצל ישראל אלא מצות שהם עולים אצלם במחשבה וכונה שהם באותיות י"ה, לכן מיום שחרב בית המקדש דיו לעולם שישתמש בשתי אותיות שהם שם י"ה. ואמר לשון דַּיוֹ, כי דיו בהפוך אתוון יו"ד, ואות ה"א רמוזה במלוי היו"ד, כי מילוי היו"ד הוא ד"ו, ואות ה"א צורתה ד"ו.