בניהו על עירובין ק

וּמַשְׁתֶּנֶת מַיִם כַּבְּהֵמָה. וְאִידָךְ? הַנֵי, שֶׁבַח הוּא לָהּ. פירש רש"י השבח ביושבת ומשתנת משום צניעות. ויש להקשות והלא היא אינה עושה כן משום צניעות, אלא היא מוכרחת לעשות כן בשביל לכלוך, שאם תעמוד ותשתין יתלכלך כל בשרה במי רגלים מאחר שאין לה אבר בולט, ואם כן זו חללה היא שחסרה אבר שישנו באיש, שבעבור חסרון זה היא מוכרתת להשתין מיושב? ונראה לי בס"ד במה שהיא יושבת ומשתנת יש לה בזה שבח וטובה מצד אחר, והוא דאיתא ביורה דעה סימן קצ"ה אשה שהשתינה מים ויצא ממנה דם בתוך ההשתנה עם מי רגלים, אם היתה יושבת ומשתנת טהורה, כי כיון שיושבת יש למי רגלים פתח פתוח לצאת בריוח ואין חוזרין לצד המקור אשר ממנו יוצא דם נדתה, ועל כן בודאי הדם הזה שנמצא בהשתנה הוא ממקום שיוצאין ממנו מי רגלים שבא מן החלחלית או מן הכליות, ולא מהמקור של דם נידות, דאין מי רגלים באים משם, אבל אם עמדה והשתינה ונמצא דם בהשתנה, כיון שעומדת לא נפתח בית רחמה, ומתוך שבית הרחם צר לא יוכלו מי רגלים לצאת בריוח, ולכן נדחקין וחוזרין לצד המקור של דם נדה ומביאין משם את הדם, וכמפורש כל זה בלבוש ז"ל סימן קצ"א עיין שם. ואם כן נמצא במנהגה זה שדרכה לישב ולהשתין הוא מנהג משובח לה, דעל ידי כך אם ימצא דם בהשתנה אין מטמאין אותה, מה שאין כן אם היה מנהגה להשתין מעומד היה מנהג זה רע לה, דאם נמצא דם בהשתנה מטמאין אותה, ולכן לא מנה תנא קמא דבר זה בכלל קללה, מפני שמנהג זה יש לה ממנו הנאה, והוא מנהג משובת אצלה. ברם הא קשיא אמאי לא מני לה בכלל החסרונות חסרון אבר התשמיש שישנו בזכר ואינו אצלה? ונראה לי בס"ד דחסרון זה יש לה ממנו שבח מצד אחר, והוא כי הזכר על ידי אבר זה שהוא בולט בו אם יהיה לו תאוה יתקשה וניכרת תאותו ומתגנה, מה שאין כן האשה שיש לה חסרון אבר זה אין תאותה ניכרת לאחרים ולא תתגנה. ואם תאמר כיון דחשיב לה חסרון זה דְּמְגַדֶּלֶת שֵׂעָר אמאי לא חשיב חסרון על שאין לה זקן? זה אינו, דלא נאמר הדרת פנים זקן אלא גבי איש, כיון שהוא גדול בשנים ואין לו זקן תהיה צורת פניו משונה ומכוערת, אבל האשה שאין לה זקן הוא יופי גדול לפנים שלה.