בניהו על ברכות ח.

וְאֵינוֹ נִכְנָס שָׁם לְהִתְפַּלֵּל י"ל, הול"ל וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ שָׁם אוֹ וְאֵינוֹ בָּא שָׁם. ונ"ל, דלא מקרי שָׁכֵן רַע, אלא בהיכא דהוא הולך ברחוב העיר והגיע ועבר על פתח בית הכנסת וְאֵינוֹ נִכְנָס שָׁם לְהִתְפַּלֵּל אלא הולך לדרכו ונכנס ובא לביתו, זה נקרא שָׁכֵן רַע, ולהכי דייק לומר וְאֵינוֹ 'נִכְנָס' דאינו חסר הליכה וביאה מביתו לבית הכנסת כי הוא כבר עבר על פתח בית הכנסת ולא נִכְנָס, אבל היכא דהוא יושב בביתו ואינו הולך לבית הכנסת, אף על גב דלאו שפיר עבד, סבר מר אין זה נקרא שָׁכֵן רַע. ומה שנקרא שָׁכֵן רַע , נ"ל בס"ד, כי בית הכנסת הוא מקום המיוחד להשראת שכינה שנקראת בשם שער , כי היא סוד שם 'אדני' אשר במילואו עולה מספר תרע " א [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671] , לשון שער שהוא תרגום של שער, ולכן אומרים אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח. גם עוד השכינה נקראת בשם כן , כנזכר בספר מא"א, כי המלכות סופא דכל דרגין שהיא כן לכל הספירות. ולכן כיון שזה לא נכנס לבית הכנסת שהוא מקום המיוחד להשראת שכינה שנקראת שער ונקראת כן יתהפכו לו צירופים של שער כן לצירוף שָׁכֵן רַע , דהאותיות שוין הם. ועוד נ"ל בס"ד מה שקראו שָׁכֵן רַע, כי כל איש ישראל אחוז ודבוק באור השכינה השורה בבית הכנסת, וההולך שם הוא אחוז ודבוק באור השכינה, ולהיפך מי שאינו רוצה לילך שם להדבק באור השכינה שם, הנה נשלף ונעקר ממקום אחיזתו בקדושה 'ואותיות השכנים' לאותיות רע באלפא ביתא הם אותיות שף , דפירושו: נשלף ונסע מדוכתיה, וכמ"ש רש"י וערוך עמ"ש בגמרא דמעילה דף כט, בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא ע"ש, כן זה נשלף ונסע ונעקר מדוכתיה, הוא מקום השראת שכינה.

מְקַדְּמֵי וּמֵחַשְׁכֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא. פירוש: מקיימים (תהלים עב, ה) יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ בשחרית ומנחה. שמתפללים מנחה סמוך לשקיעת החמה, ועי"כ תפלת שחרית שלהם תהיה בזמן שמתפללים כנסיה האחרונה בירושלים, ומנחה שלהם תהיה עם כנסיה ראשונה של ערבית בירושלים.

יִכָּנֵס שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. נ"ל בס"ד, רמזו לפי דרכם ענין אחר בזה, שצריך לעשות קודם תפלת העמידה זווג הוי"ה אהי"ה שהם חוב בקריאת שמע , ואחר כך יתפלל. ורמזו זה בְּשִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים, שכן פתח שיעורו ד' אמות, ושני פתחים הם שמונה אמות, כנגד שמונה אותיות 'הוי"ה אהי"ה'.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא לְעֵת "מְצֹא" זוּ אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יח, כב) מָצָא אִשָּׁה - מָצָא טוֹב. י"ל לפי דרשה זו, איך שייך עם זה מ"ש בסוף הפסוק רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ, (תהלים לב, ו) ויהיו הדברים קשורים זה עם זה? ונ"ל בס"ד, דכל הרווחה שירויח האדם בלי עמל ויגיעה כלל נקרא עליה שם 'מְצִיאָה' יען כי המציאה תבא לידי האדם בלי עמל ויגיעה. והנה האדם כשנושא אשה שהיא בריה שלימה ונאה, אשר טרחו בה מולידיה בהריון ויניקה וגידול והשכלה עד שנעשית אשה בעלת קומה שראויה להנשא, הנה ראוי שיקרא על לקיחתו זו שם 'מְצִיאָה' שהוא לוקח בריה שלימה ותמימה בלי עמל ויגיעה. ולא עוד אלא שלוקח מאביה מעות של נדוניא ממון שלא עמל בו, וגם זה נקרא עליו שם 'מְצִיאָה' ולכך אמר הכתוב מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב, דנקיט עלה שם 'מְצִיאָה'. והנה יש חתן לוקח אשה ונותן עיניו בממון בית אביה, כי מלבד מה שפסקו לה בנדוניא, הוא מוצץ מאביה כמה הנאות בתוך החופה ואחר החופה, וגם בלידת בנים צועק תמיד הַב הַב! וְלֹא תִּשְׂבַּע עֵינָיו. ויש חתן כשלוקח אשה, שמח בחלקו בנדוניא שנתן לה אביה כרצונו הטוב, ואינו מבקש יותר. מעשה בחתן אחד שהיה טבעו אוהב ממון, והיה מבקש חוץ מן הנדוניא מינים מינים שונים כמעט קרוב לסך הנדוניא ובאופן שהיה מציק לחמיו בתביעות ובקשות אלו, עד שצריך לפשוט עורו מעליו. אמר לו חבירו, כל כך אתה מציק לחמיך ולא תחוש שאחרי זה כשיבא לך בת ותשיאנה, יהיה חתן שלך עושה לך כזאת ופושט עורך מעליך. אמר לו, אין דעות כל בני אדם שוים ואין טבעם ומדתם שוה, אני מצפה שיהיה מזל שלי טוב שיזדמן לי חתן שמח בחלקו, ואינו מבקש ממני דבר. נמצא יש חתן מבזבז ממון חמיו, ורוצה שאשתו גם היתר שתולין בו הסל תקח לה ומצא, באופן שלא תניח שארית הפליטה בבית אביה, וזה ידמה לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים, כי מאחר שהם מַיִם רַבִּים שוטפים הכל ולא ישאר מאומה. וז"ש: עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא – זוּ אִשָּׁה , דכתיב בה מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב. שהאשה וממון שלה באים ליד הבעל בלי עמל ויגיעה, דאז דומה זה למציאה, הנה מקדם קדמתא מתפלל לְעֵת מְצֹא, דהיינו: שמתפלל שיתן לו השי"ת יכולת להשיא בתו להגון לה, ויזמין לו מעות הנדוניא, ובכלל התפלה שמתפלל רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים, ר"ל: אותם החתנים שיש להם חמוד ממון הרבה, שדומין לשטף מים רבים שרוצים לשטוף כל ממון של אבי הבת, אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ, לא יזדמנו לו חתנים כאלו שמידתם וטבעם לבזבז ממון בית חמיהם, אלא יזדמן לו חתן השמח בחלקו.

בַּמַּעֲרָבָא, כִּי נָסֵב אִנִּשׁ אִתְּתָא, אָמְרֵי לֵיהּ הָכִי 'מָצָא אוֹ מוֹצֵא'. נ"ל בס"ד, כל איש ואשתו מזדווגים תחלה נשמותיהם בעולם הנשמות, ובאים לעולם הזה ומזדווגים בבחינת גופם. על כן יש אדם לוקח אשה בת זוגו שנזדווג עמה בעולם הנשמות, ויש לוקח אשה שאינה שלו אלא היא של אחרים, וכאן מָצָא אותה ולקחה ולא מָצָא אותה מקודם. וזה ניכר מן האהבה שיש ביניהם, אם רואה שלבה נמשך עליו ביותר ואוהבת אותו מאד מתחלת הנשואין, זו הוכחה שהיא בת זוגו שכבר נזדווג עמה בעולם הנשמות, שכבר מצא אותה קודם זה. ולכן שואלין אותו 'מָצָא אוֹ מוֹצֵא?' כלומר כיצד נגלה לך מן סימני האהבה, אם כבר מָצָא אותה קודם, שהיא בת זוגך, או אם זו אינה שלך אלא רק עתה בעולם הזה אתה מוֹצֵא אותה?

אוֹהֵב ה' שְׁעָרִים הַמְּצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה יוֹתֵר מִבָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. קשה, וכי בתי מדרשות לאו מצויינין בהלכה הם? ונ"ל בס"ד, דבתי מדרשות בסתם קאי על מקום שלומדין בו מקרא, אבל שְׁעָרִים הַמְּצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה קאי על בתי מדרשות שלומדין בו הלכות שהם תורה שבעל פה, וכן מפרש המהרש"א ז"ל. אך נ"ל, דבתי מדרשות בסתם, לומדים בהם תורה שבעל פה משנה ותלמוד הרבנים עם התלמידים. אך שְׁעָרִים הַמְּצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה, יושבים שם דייני איסור והיתר ודייני ממונות שמורין שם הלכה למעשה, שכל מי שיש לו שאלה לענין מעשה יבא שם ויורו לו, הן בדיני איסור והיתר, הן בדיני ממונות, ולהכי נאהבים יותר לפניו יתברך, בשביל ששם נמצאים הלכה למעשה ולא דרך למוד בלבד. [ נוסח אחר ] קשה, וכי בתי מדרשות לאו מצויינים בהלכה הם? ופירשתי בסה"ק בְּנָיָהוּ (לעיל) כי בתי מדרשות שם לומדים החכמים עם התלמידים שמלמדים אותם מקרא, וגם מלמדים אותם משנה וגמרא שהוא גרסא וסברא, אך הלמוד הוא לתלמידים שצריכין ללמוד. אך שְׁעָרִים הַמְּצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה, הם בית המדרש שמתאספים שם חכמי הדור שכבר נסמכו, והם לומדים כולם ביחד ונושאין ונותנין בהלכות. ושם יושב הנשיא וראש ישיבה, וכל מי שיש לו שאלה הן בדיני איסור והיתר הן בדיני ממונות יבא שם לשאול, ומשם הוראה יוצאה הלכה למעשה בכל דבר ודבר. ועליהם אמר ר"ג לרבי שמעון בברכות כששאל על תפלת ערבית, וכן לרבי צדוק בברכות כששאל על הבכור, המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש, וכשנכנסו עמד השואל ושאל. ובית המדרש הזה נקרא שְׁעָרִים הַמְּצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה, דחביב לפני הקב"ה מפני שמשם הוראה יוצאה הלכה למעשה, ושם נפסקין ההלכות לענין מעשה, ולאו למגרס יושבים שם אלא להבין מתוך דבר ולדמות מילתא למילתא, ולחדש הלכות לאמיתה של תורה. כך פירשתי בס"ד בסה"ק בְּנָיָהוּ ע"ש. אך צריך להבין למה קרי להו שַׁעֲרֵי צִיּוֹן? ונראה כי צִיּוֹן הוא ר"ל: סימן, וכמ"ש בעירובין (נד:) הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים (ירמיה לא, כ) 'עשי ציונין לתורה' מאי משמע דהאי צִיּוֹן לישנא דסימנא הוא? דכתיב וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן (יחזקאל טל, טו) ע"ש. וכן החכמים המורים שם הלכה לכל שואל, הם צריכים להביא ראיה והוכחה לכל דבר הלכה אשר יתחדש. דהא ודאי אין כל אופני השאלות אשר יבואו לפניהם נמצאים מפורשים במשנה ובקבלה שיש בידם, אלא הם צריכים להשיב תשובה לשאלה, ולעשות לאותה תשובה הוכחה וראיה מדין אחר שאמור במשנה שבידם. וזו ההוכחה והראיה, נקראת צִיּוּן, שהוא ר"ל, סימן ורמז לאותו דבר הנשאל, דעליו נאמר הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים – עשו ציונים לתורה. ולכן בתי מדרשות אלו שמהם הוראה יוצאה לכל שואל, נקראים שַׁעֲרֵי צִיּוּן, יען כי לכל הלכה עושין לה סימן, דהיינו ראיה והוכחה בהוראתם בה. גם האר"י ז"ל פירש מילת 'ציון' כמו צִנָּה הַסּוֹחֶרֶת, ועניינה על הנסבב, כן הַצִּיּוּן הַלָּז. וגם לזה הביאור יבא נכון הדבר שפירשנו בזה שמביאין הוכחה וראיה לכל הלכה אשר מורין שם, וקרי צִיּוּן להראיה וההוכחה, והוא לשון צִנָּה שענינה ההוכחה על ההלכה, כמו צִנָּה הַסּוֹחֶרֶת, וענינה על הנסבב.

דְּאִלּוּ גַּבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם כְּתִיב (תהלים קכח, א) אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יְיָ. פירוש, תרתי קאמר, חדא בירא שמים כתיב אַשְׁרֵי אִישׁ, ר"ל השבח לו רק בעודו אִישׁ, דהיינו בבחרותו, אבל בזקנותו אין לו שבח אם הוא ירא שמים, כיון דבטלה תאות עולם הזה ממנו בטבע. ואילו גבי נהנה מיגיע כפו כתיב אַשְׁרֶיךָ בסתם, דמשמע כל עת הן בזקנה הן בבחרות, ועוד שנית, דכאן קאמר אַשְׁרֶיךָ בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, וגבי ירא שמים לא כתיב טוֹב לָךְ.