בניהו על ברכות ו.

אִם הִמְתִּין לוֹ, מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: זוֹכֶה לַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ שֶׁנֶּאֱמַר: לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי (ישעיה מח, יח) . קשה, מהיכא משמע דקאי הכתוב על דבר הזה של המתנה, ד'מִצְוֹתָי' פשוטו קאי על כל המצוות בסתם? ונ"ל בס"ד, דמצינו שהקב"ה כביכול קיים מצות גמילות חסדים זו של המתנה שתי פעמים. דאמרו בגמרא דשבת (דף קכז.) א"ר אלעזר בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך, ואילו בהקב"ה כתיב: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (בראשית יח, ג) ע"ש. נמצא עשה הקב"ה חסד בזה שהמתין לאברהם אע"ה עד שעשה הכנסת אורחין, ולא סילק המרכבה מעליו, ואח"כ דבר עמו. עוד מצינו דבר אחד דומה לזה, דארז"ל בגמרא (סוטה ט:) מרים המתינה למשה שעה אחת, המתינו לה ישראל שבעה ימים, דכתיב: וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם (במדבר יב, טו) . והמתנה זו תלויה בשכינתו יתברך, וזו היא העיקר, כי בנסוע ארון ה' יסעו ישראל, וכיון דארון ה' המתין ולא נסע, גם ישראל המתינו ולא נסעו, ונמצא הקב"ה כביכול קיים מצוה זו של גמילות חסדים בהמתנה שני פעמים. ולז"א: לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי דייקא, היא המצוה של המתנה שאני קיימתי מצוה זו תלה, שהמתנתי לאברהם והמתנתי למרים כדי לעשות עמהם חסד. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש דארז"ל (ירושלמי נדרים פ"ט, ד) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ זה כלל גדול בתורה, דמצוה זו כוללת בה כל המצוות כולן, ולכן קרי למצוה זו של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ בשם 'מִצְוֹתָי' לשון רבים, שכוללת כל המצוות, וההמתנה שצריך להמתין חיוב שלה יוצא ממצוה זו של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, עכ"ד נר"ו. והנה ברכות הללו הם שלשה. הא', כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ. והב', וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם. והג', וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ , והיינו, בזכות החסד שעשה עם זה המתפלל, יזכה לשלשה ברכות אלו, כי מספר ה חסד [72] משתלש לשלשה חלקים, כל חלק הוא כ"ד [24] , ולכן נקודת החסד הוא הַסֶגוֹל שהוא שלשה נקודות שעומדים בסדר נכון ויפה וקיים. אי נמי, כנגד ג' יודי"ן של חוֹלָם ושל שׁוּרֻק ושל חִיריק הרומזים לשלשה מדרגות של ישראל, שהם כֹּהֲנִים לְוִיִּם יִשְׂרְאֵלִים. ור"ת שלשה אלו שהם נָּ הָר גַל ֵּי ח וֹל – נג " ח , שבאלו הברכות יְנַגַּח עַמִּים, כדכתיב בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ. והטיל אות א' בתיבת לוּא , לרמוז שזה יש לו אות א' שמספרו אחד ולא פגם בו. ואומרו וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בגמרא דשבת (דף סה:) דאמר שמואל, נהרא מכיפיה מבריך. ופירש רש"י ז"ל, ממקורו ומסלעו, ולא מן מימי גשמים, דסלע תרגומו יפה ע"ש. וידוע שיש אדם נצרך לבריות, הן בענייני הנפש שהם תורה ותפילה שאין בהם כח לעלות למעלה למקום עליון אא"כ יהיו נתלים בצדיקים גדולים, כמו ספינה פשוטה שתולין אותה בספינה של אש ומושכתה ומוליכה אותה עמה. והן בענייני גשמיות צריך שיחזיקוהו אחרים, להלוות לו מעות או לתת לו עסק וכיוצא בזה, ויש שאינו צריך לאחרים הן בגשמיות הן ברוחניות אלא מכיפיה מבריך דמתעלה מיניה וביה, ולז"א וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ , כנהר דייקא, דמכיפיה מבריך. או יובן כַנָּהָר הידוע היוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, כן הוא ירד שפע העולם בשביל שלו, ומשם יתחלק לאחרים, וכמ"ש על רחב"ד (תענית כד:) כל העולם נזון בשביל חנינה בני, ופירשו הכונה, ששפע של העולם יורד תוך השביל (שלו) וממנו יתחלק לכל אחד ואחד. ואומרו וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם. נ"ל בס"ד, טבע המים לירד ולא לעלות, אך גַלֵּי הַיָּם עולין ויורדין, והוא רמז לבירור נ"ק הנעשה מן הדצח"ם [דומם, צומח, חי, מדבר] דעולין מלמטה למעלה נקראים מ " ן , ועי"כ היורד מלמעלה נקרא מ " ד , דנמצא יש בהם עליה וירידה וירידה ועליה. ואומרו וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ , נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש במשלי (כז, ג) כֹּבֶד אֶבֶן וְנֵטֶל הַחוֹל, דְּהָאֶבֶן קושי שלה מצד כובדה ולא מצד נטילתה, דאין צריך האדם ליטול אותה כולה בידו, אלא אע"פ שאחז במקצתה די. אבל הַחוֹל הקושי שלו מצד נטילתו, שצריך ליטול אותו כולו בידו, ואינו יוצא ממנו חוץ לידו, דאפילו משהו ממנו אם לא יהיה אוחזו בידו יפול לארץ. ונראה, דבן כסיל שאינו שומע לקול אביו, ורק באכילה ולבוש יכיר את אביו להכניס עצמו תחת השגחתו ושליטתו, שיאמר לו: אבי הלבישני, האכילני, ובשאר דברים אין שומע לו ולא יחשוב אותו בסוג אב. מעשה בבן אחד שהיה סורר ואינו שומע בקול אביו בשום דבר, ואין לו מורא ממנו ואינו מכבדו ואינו חושבו לאב, ורק כשירצה מאכל או מלבוש אומר לו: אבי קנה לי מאכל זה, קנה לי מלבוש זה, א"ל אביו: באכילה ומלבוש אני אביך, ובשאר דברים איני אביך?! והנה בן זה ידמה לאבן כבדה, דאין נכנס ממנה (כולה) ביד הנושאה, אלא מקצת ממנה כבוש תחת יד הנושאה ורובה יוצא לחוץ, כן זה במקצת דברים נכנס תחת שליטת אביו. אבל בן החכם והטוב ידמה לנטל הַחוֹל שכולו נכנס לתוך ידי הנושאו, ואין יוצא מתחת שליטת ידו אפילו משהו, שאם משהו ממנו לא יכנס לתוך ידו יפול ארצה. ולז"א וְכַחוֹל יִהְיֶה זַרְעֶךָ, ר"ל: יהיו אנשים טובים וצדיקים אשר ידמו לחול.

אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת, אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר "לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה" בִּמְקוֹם רִנָּה שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה. נ"ל בס"ד, רמזו לפי דרכם שראוי לעשות בתפלה ניגונים , כאשר נוהגים באיזה קהילות לנגן בפסוקים של הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב שקודם בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וגם מנגנים באמירת קדיש, ברכו, וגם בנשמת כל חי וביוצר וכיוצא. והטעם נראה בזה כדי להבריח התפילה מן המקטרגים, כי יש מקטרגים מעליהם, אשר עיניהם צרה בתפילות שיתפללו ישראל בעד צרכיהם. ולכן מקטרגים מצד מעשיהם לברר שאינם ראויים לטובה אשר מבקשים. אמנם כשרואין שעושים ניגונים, חושבים שבאו לנגן ולשורר ולא להתפלל על צרכיהם, כי המבקש בעד מחסורו עומד כעני וצועק בקול מר ובכי ואינו משורר, ונמצא עי"כ יהיה הברחה לתפילות מכמה כיתות של מקטרגים שלא ירגישו בהם, מחמת שרואין עושים ניגונים. מעשה במלך אחד שהיה רחמני הרבה, וכל אדם שיבא לפניו לבקש צדקה נותן לו בשופע, וראו שריו שבזה מבזבז המלך אוצרותיו, לכך עשו תקנה זו שצוו את השומרים של בית המלך, שאם יבא עני או אחד שרוצה לבקש צדקה מאת המלך, לא יניחו אותו ליכנס. מה עשה עני אחד, החליף שמלותיו ולבש בגדים מכובדים, ועוד כתב שירים למלך, ובתוך השיר דיבר בעד מחסורו וצרכיו. וכשבא ליכנס וראו אותו לובש מלבושים טובים וחקרו אותו על מה בא, וא"ל: לברך המלך ולשבחו בשירים אלו שעשה לכבודו, ויראם את הנייר כתוב עליו שירים, ויניחוהו ליכנס. ובעת שעמד לפני המלך לנגן ולשורר, אז דיבר בעד כל צרכיו ושאל שאלותיו ובקשותיו, והמלך נתן לו. נמצא עשה הברחה לבקשותיו על ידי הניגונים והשירים! כן כאן ארז"ל: בִּמְקוֹם רִנָּה ראוי להיות תְּפִלָּה , כדי שתהיה הברחה לתפילה. גם רמזו: בִּמְקוֹם רִנָּה – זו אמירת הקדישים, שם תהיה תְּפִלָּה.

תְּרֵי, מִיכְתְּבָן מִלַּיְהוּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, חַד, לָא מִיכְתְּבָן מִילֵיהּ. נ"ל בס"ד, דאם אחד לומד לבדו ומוציא הדברים מפיו, מִיכְתְּבָן מִלַּיְהוּ, ולהכי קאמר, כָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין (משנה אבות ב, א) , כי עקימת שפתיו חשיב מעשה, וכמ"ש בגמרא (סנהדרין סה:) בעדים זוממין, אבל אם אינו מוציא מפיו לָא מִיכְתְּבָן מִילֵיהּ, וכדנקיט הכא. מיהו אם שנים לומדים ביחד וא' קורא בפה והב' שומע ולומד בלבו דוקא, מִיכְתְּבָן מִילֵיהּ של זה השומע כיון דאיכא חד דלמד עמו והוא מדבר בפיו, לז"א כאן תְּרֵי מִיכְתְּבָן מִלַּיְהוּ , דהיינו אפילו בחד מנייהו שותק.