בניהו על ברכות ה:

הַב לִי יָדָךְ, יָהַב לֵיהּ יָדָא וְאוּקְמֵיהּ. הנה רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רז"ל (דף א') פירש סגולת שם יל " י הוא להקים את החולה מחליו, ונרמז בר"ת יָ הַב לֵ יהּ יָ דָא, והוא שם השני משמות ע"ב, ע"ש. ואנא עבדא נ"ל בס"ד, ששם יל " ה [45] הוא שם מ"ד משמות ע"ב ומספרו אדם [45] , והוא המגין על גוף האדם. ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם (שמות יב, יג) , ששם יל " ה הוא שם מ " ד בהיפוך אתוון דָּם , ולכן אמר בְּדָמַיִךְ חֲיִי (יחזקאל טז, ו) . והנה שם יל"ה הנז' הוא רמוז בר"ת: הַ ב לִ י יָ דָךְ, וס"ת בכי [הַ ב לִ י יָדָ ךְ ] , כי הבכיה ג"כ תועיל למתק הדינין, ותחלה יכוין בשם יל"ה לעורר הרחמים, ואח"כ יכוין בשם יל"י הרמוז בר"ת י הב ל יה י דיה.

בָּתַר גַּנְבָא גְּנוֹב וְטַעְמָא טָעִים. אע"ג דהוא לוקח בפרהסייא בשביל שגונב ממנו האריס, עכ"ז במשנת חסידים חשיב זה בסוג גניבה. ושמעתי מפרשים מדרש פליאה, צַדִּיק מְבַשֵּׁל וְאוֹכֵל וְגֶזֶל בְּיָדוֹ ופירשו 'מְבַשֵּׁל' ר"ת: מ סתפק ב מה ש יש ל ו. וגז"ל ר"ת: ואומר גַּם זוּ לְטוֹבָה ע"כ. והם הוכיחו אותו בדבר זה שהוא נוטל חלק האריס, אע"פ שהוא עושה כן בשביל שהאריס חייב לו מעתים אחרים, עכ"ז ראוי לצדיק להסתפק במה שיש לו לעצמו, ולא יקח חלק אחרים אע"פ שהם חייבין לו כנגד זה כפלים, וגם הראו לו שזה חשיב גזל בידו, רמזו לו בזה שיאמר על יסורין אלו גַּ ם ז וּ לְ טוֹבָה, שהוא ר"ת גֶזֶל.

כָּל הַנּוֹתֵן מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם, הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים זְכָרִים. לפ"ד רש"י ז"ל זה דוקא בנושא אשה, דלאו אורח ארעא לשמש בין מזרח למערב, הנה בזה יבא נכון רמז הכתוב עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ (ישעיה סו, ב) צַד ר"ת: צ פון ד רום, תִּנָּשֵׂאוּ לשון נשואין, דצריך להזהר בנשואין. ומה שנסתפקו בספרי האחרונים אי בעינן ראשה לצפון ורגלה לדרום או להיפך? נראה דאיכא למידק ראשה לצפון, דאי להיפך הול"ל בין דרום לצפון, כי הדרום ימין וצריך לאקדומי תחילה, וכיון דאמר בין צפון לדרום שמע מינה שבא ללמד ראשה לצפון, ולהכי נקיט צפון ברישא. ועוד איכא למידק הכי מקרא ד'צְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם' (תהלים יז, יד) דלא נקיט אלא צפון בלבד, שמע מינה ראשה לצפון, ולהכי נקיט מקום הראש בלבד. וי"ל: צפון דרום [476] גי' בדעת [476] , וידוע, חַיֵּי מחכמה, מְזוֹנֵי מבינה, ובָּנֵי מדעת. ונראה לפרש בכונת המאמר הנז' בס"ד, דידוע כיון דהטיל הנחש זוהמא בחוה מן כ"ד זיני דמסאבותא כמנין ואיבה, דכתיב וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה (בראשית ג, טו) , נעשה לו שליטה בתשמיש המטה של אדם ואשתו, וע"י שיתנהג האדם בתשמיש המטה בקדושה ובצניעות, דוחה כח הטומאה של כ"ד זיני מסאבותא מעליו. וידוע דכ"ד של ואיבה הטמא נשבר ונדחה בכ"ד הקדוש, שהוא שם אזבוג"ה שמספרו כ"ד כמנין כ"ד צירופי שם אדנ"י. ולכן ע"י קדושת הזווג וצניעותו, יאיר בו שם הקדוש הנז', וישבר כ"ד הטמא המתעורר בעת תשמיש, בסוד וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ (קהלת יב, ו) היא התשמיש שבו נפתח מבוע הזרע. ובזה פירשתי הטעם דעונתן של ת"ח משבת לשבת (כתובות סב:) כי כתב בקה"י ז"ל, שמירת שבת דוחה כ"ד זיני דמסאבותא, ולכן וְ שָׁמְרוּ בְ נֵי יִ שְׂרָאֵל אֶ ת הַ שַּׁבָּת (שמות לא, טז) ר"ת גי' כ"ד, ולכך יש כ"ד פרקים בשבת, עכ"ד. ואנא עבדא הוספתי נופך, ס"ת וְשָׁמְר וּ בְנֵ י יִשְׂרָאֵ ל אֶ ת הַשַּׁבָּ ת הוא תליות , באלו הכ"ד הרמוזים בר"ת יהיו תלויין עד החול ולא יהיו יכולין לטמא התשמיש בשבת. ובזה יובן המאמר הַנּוֹתֵן מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם כלומר בכ"ד הקדוש הוא שם הנז' שמספרו ב"ד הרמוז במספר שיש בין מספר צפון למספר דרום, כי ההפרש שביניהם הוא כ"ד, שבזה תדחה הטומאה מתשמיש המטה שלו, יזכה להוליד מאותו זווג בנים זכרים שאין בהם טומאה של נדה כנקבות.

טוֹרְפִין לוֹ תְּפִלָּתוֹ בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ, הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזֵב אָרֶץ (איוב יח, ד) . פירוש דריש אַפּוֹ לשון פָּנִים כמו אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ (ישעיה מט, כג) . (ובעץ יוסף) פירש: בְּאַפּוֹ הוא מלאך אכזרי הנקרא אַף, ע"ש. ונראה לפרש הטעם שדבר זה יהיה על ידי מלאך הנקרא אַף, והיינו כי ישראל יש להם תואר אחד דכתיב וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (שמואל ב' ז, כג) , ונמצא שהם אחוזים ורמוזים באות א ' שמספרו אחד [1] , ולכך צריך שיהיו כולם באחדות אחד, ואם יהיו נפרדים יסתלק מהם תואר אחד ופוגמים באות א' שמספרו אחד. וידוע מ"ש המקובלים ז"ל, דאות א' בתחילה היה נקרא אַף במילואו, וראה הקב"ה שאין העולם מתקיים בָּאַף, לכך הטיל באמצע אות ל' ונעשה אל"ף. ובזה פירש רבינו שמשון ז"ל אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט (תהלים צג, א) . תִּכּוֹן לשון בְּרִיחַ הַתִּיכֹן שעשה לה תיכון באמצע הוא אות ל', ועי"כ תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט דאין העולם מתקיים בָּאַף [ובמקום אחר פירש רבינו ז״ל בזה את הפסוק נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא ] . וידוע דאות ל' הוא ג' ווי"ן תלויים זה בזה, שרומזים לכללות ישראל, שהם כֹּהֲנִים לְוִיִּם יִשְׂרְאֵלִים, והעליון כנגד כֹּהֲנִים, והאמצעי לְוִיִּם, והתחתון יִשְׂרָאֵל. ולכן זה האדם שלא המתין לחבירו אלא נפרד ממנו והלך לו, גליה אדעתיה דלא ניחא ליה באחדות וקשר של ישראל, ונמצא שפגם באות א'. וכיון שפגם באות א' שמספרו אחד, יסתלק לגבי דידיה התיקון של אות אל"ף שנתקן באות ל', וישאר אף לגבי דידיה, ואז מדה כנגד מדה יהיה מלאך הנקרא אַף טורף תְּפִלָּתוֹ בְּפָנָיו ממש.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. נ"ל בס"ד הטעם ע"פ מ"ש בגמרא דיבמות (דף סג:) ת"ר וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְיָ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר י,לו) , מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו ישראל שתי אלפים ושתי רבבות חסר אחד וזה לא עסק בפריה ורביה, לא נמצא זה גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל! ע"כ ע"ש. וכן הענין כאן, כל חיבור של שני אלפים ושתי רבבות יזכו להשראת שכינה, ואם זה לא המתין לחבירו, נמצא בחר זה בפירוד, והרי הוא נפרד מאותו חיבור של שני אלפים ושני רבבות שבו יהיה השראת שכינה, ונמצא גרם הסתלקות השכינה, כי כיון דהפריד עצמו לא נשאר ב' אלפים וב' רבבות בחיבור אחד.