בניהו על ברכות ו:

כָּל הָרָגִיל לָבוֹא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלֹא בָּא יוֹם אֶחָד, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁאִיל בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ. נ"ל בס"ד, דאיירי במי שדרכו לבא לבית הכנסת קודם זמן תפילה באשמורת כדי להיות מעשרה ראשונים, דאז אין נקרא בא להתפלל דעדיין לא הגיע זמן תפילה, אלא נקרא בא לבית הכנסת כדי לקיים מצות ישיבה בבית הכנסת, ונזדמן יום אחד שלא בא כדרכו אלא הלך לעסקיו, ואף על פי שבעת שהגיע זמן תפילה בא לבית הכנסת כדי להתפלל עם הציבור, אפילו הכי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁאִיל בּוֹ על אשר ביטל השכמתו לבית הכנסת להיות מעשרה הראשונים הבאים לומר שירות ותשבחות שם קודם שיגיע זמן תפלה. ואומרו אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים. נ"ל בס"ד, הא דנקיט לשון זה ד'חֲשֵׁכִים' הוא כי ידוע דבית המקדש נקרא לֵב, ולכן בית הכנסת שהיא מקדש מעט גם כן נקראת לֵב, ועוד כי שם הוא מקום התפילה שהיא עבודה שבלב, כמ"ש רז"ל (תענית ב.) 'איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה!' ולכן זה שהיה משכים לבית הכנסת שהיא לֵב, ולא עשה כן אלא היה משכים לעסקיו, לכן יחסר מספר לב [32] מן אות ראשונה של משכים [410] ותשאר ח', ואז בצירוף אותיות שאחריה יהיו אותיות חֲשֵׁכִים [378], ולז"א אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁאִיל בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה ג, י) מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ. נראה הכונה, הכתוב מדבר על אדם שעשה דבר כיוצא בזה כמעשה זאת והוא, פעם הביא סוחר אחד לעיר גדולה סחורה חשובה של בגדי משי, שהיא נאה ויקרה ביופי והידור הרבה. והביא זה קודם האיד של אותם הגוים הדרים באותה העיר, בארבע וחמש ימים. והסחורה הזאת נפתחה בבית המכס כדי לתת מכס עליה, ואחר שנפתחה שם יצא קול גדול מן הרואים שלה, ברבוי השבח שהיו משבחים אותה מאד כל אותם בני אדם שהיו במכס בעת שנפתחה הסחורה. והסוחר שהביאה מכרה בו ביום לשני בני אדם בעלי חנויות, ועד הערב נגמר המקח ביניהם, וחילקו הלקוחות הסחורה, וכל אחד לקח החצי והניחו בחנותו כדי למכרו למחר. והנה השר של המכס היה אותה הלילה בבית שר הגדול של העיר ההיא, ויספר לו: היום באה לבית המכס סחורה של בגדי משי בתכלית היופי והידור, ואם ירצה יקנה ממנה בגד בשביל אשתו לצורך האיד שלהם שיחול אחר ד' ימים. והשר של העיר כשמעו, אמר למשרתו העומד לפניו, שילך למחר לשוק ויביא מן בעלי החנויות שתים ושלש חתיכות ממין הסחורה הזאת, ותראה אותה אשתו, שאם תערב לה יקנה לה ממנה. והנה אלו השנים שקנו הסחורה, אחד מהם אמר, טוב לי שלמחר אתפלל יחיד בעמוד השחר, ואצא לשוק בתחלת זריחת השמש, ואפתח חנותי כדי שאמכור אני לבדי מזאת הסחורה, כי חבירי דרכו להתעכב הרבה עד שיתפלל בבית הכנסת, וילמוד חק לישראל ובקביעות של תורה, ובודאי אני אמכור הכל קודם שיצא הוא לשוק. יען כי בעלי בתים הקונים, יקדימו לבא בבוקר לקנות אחר שיצא הקול ביום בשמע טוב של זאת הסחורה, וצריכין לקנות במהרה כדי לתפור וללבוש ביום האיד שלהם. וכן עשה, התפלל ביחיד בתחלת עמוד השחר, ובעת שזרחה השמש פתח חנותו, וממתין על האנשים שיבואו לקנות. אבל חבירו לא עשה כן, אלא התפלל בבית הכנסת, ולמד קביעותו בדברי תורה שדרכו ללמוד בכל יום, וסעד ויצא לשוק ופתח חנותו. והנה זה עבד השר שצוהו אדונו להביא חתיכות מן הסחורה ההיא, גם הוא הקדים לבא לשוק בזריחת השמש, וימצא כל החנויות סגורים, ורק של זה המוכר בעל הסחורה ההיא פתוח. ויגש אליו וישאלהו: יש לך סחורה פלוני? א"ל: כן! ויאמר: א"כ מהר נא קח בידך שלשה חתיכות ממנה ובא עמי לבית השר, כדי שתראה אשת השר אותה, ואם יערב בעיניה תקנה. ויאמר לו: איך אוכל לילך ואסגור החנות, ואני ממתין למכור לאחרים, ויכהו העבד על הלחי והורידו מן החנות. וזה בעל כָֹּרְחוֹ לקח בידו שלשה חתיכות ויסגור את חנותו וילך עמו ויביאהו לחצר השר, ועדיין השר ואשתו ישנים. ויאמר לו: שב כאן עד שיקיצו משנתם, והוכרח לישב בזוית החצר להמתין. והשר ואשתו קמו ממטתם שתי שעות אחר השמש, ורחצו במרחצם כמנהגם, ואחר כך ישבו על השלחן לאכול. ויגש העבד ויאמר לאדונו: זה בעל הסחורה כבר בא מן הבוקר, ויושב וממתין. ויאמר לו: טוב, ימתין עד שנאכל ואח"כ תביאהו עם סחורתו ונראה אותה, וכן עשה. ואח"כ הביאו לפני השר, וראתה אשתו הסחורה ההיא, ולא היתה יפה בעיניה כ"כ. ותשאל על הערך שלה, ויאמר לה הערך, וראתה שהיא ביוקר. ותאמר לא אקנה מזה, ושב בפחי נפש לחנותו קרוב לחצות היום. והנה חבירו אחר שגמר קביעות תורה שלו, יצא לשוק וראה כמה אנשים ונשים ממתינים לקנות. ויפתח את חנותו ויראו הסחורה, והתחיל למכור בערך טוב בדבור הראשון, וקבלו לתת מחיר הסחורה כאשר הושת עליהם, ובמשך שלשה שעות מכר הכל. אחר כך בא חבירו מבית השר והחתיכות של הסחורה בידו, וירא שכבר חבירו מכר כל סחורתו. והוא היה יושב וממתין שיבואו לקנות, והוכרח להוריד הערך כדי שיקנו, ועם כל זה לא הועיל, כי לא נמצא לו קונים כי אם ב' או ג' בני אדם. ותהיה מוטלת לפניו בחנותו, ובמשך ששה חודשים עד שהשלים למוכרה, והיה הערך בפחות. נמצא שהלך בחשיכה לחנותו, ועזב בית הכנסת וקביעות תורה שלו, כי חשב בזה אור ההצלחה יזרח עלילו למכור סחורתו קודם חבירו, ואדרבה נעשה להיפך בזה, שעל ידי שהקדים להלוך חשכים, נעשה סיבה שאור ההצלחה זרח על חבירו אשר הלך לבית הכנסת וגמר קביעות תורה. וז"ש: אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים לעסקו וחנותו כדי שיזרח נוגה ההצלחה עליו, הנה אדרבה מהלכו בחשכים גרם שֶׁאֵין הַנֹּגַהּ לוֹ , אלא נעשה הנוגה לאחר. והוא היה לו לִבְטֹחַ בְּשֵׁם ה' שיזמין לו לוקחים לקנות הסחורה, אף על פי שהוא יתעכב לצאת לשוק, עד שיתפלל בבית הכנסת ויקרא קביעות תורה שלו, וכאשר עשה חבירו ועלתה בידו.

בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְלֹא מָצָא בָּהּ עֲשָׂרָה, מִיָּד הוּא כּוֹעֵס, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה נ, ב) "מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ? קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה". נ"ל בס"ד, תרתי קאמר. הא', הוא על ביטול עניית אמן יהא שמיה רבה דחביבה לפני הקב"ה, כדאמרן לעיל שאומר אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ. והב', על ביטול עניית קדושה, כי הקדושה היא של המלאכים, והקב"ה בחסדו נתן רשות לישראל לקדשו בה כדי שיהא נמשך עליהם שפע קדושה מקדושתו יתברך, וכמ"ש נַקְדִּישָׁךְ וְנַעֲרִיצָךְ כְּנוֹעַם שיחַ סוֹד שרְפֵי קוֹדֶשׁ. ודא עקא שהזמנים לדבר יקר וטוב כזה והם אינם באים ליהנות מן הטוב הזה. ולז"א מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ ?, ר"ת: א מן י הא ש מיה, זו עניית קדיש שאומרים אמן יהא שמיה רבה, דאין שם אומר אמן יהא שמיה רבה כיון דליכא עשרה. ועוד, קָרָאתִי פירוש, הזמנתי, כמו יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים (שמואל א' ט, יג) , קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ (אסתר ה, יב) . וזהו: קָרָאתִי – הזמנתי אותם על דבר שאינו שלהם, היא הקדושה שהיא של המלאכים, ועכ"ז אֵין עוֹנֶה קדושה, כדי שגם העונה יתקדש בה.

כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ. נ"ל בס"ד רמזו חז"ל לפי דרכם בלשון המאמר הזה דבר יקר. והוא דארז"ל (ברכות כא.) הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו! וקשה איך יאמרו כן, וכי אפשר להיות דבר זה, דאם יתפלל כל היום מתי יעסוק בתורה? ומתי יעסוק במלאכתו? אך הכונה הוא ע"ד מ"ש הכתוב וְזָכַרְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל (דברים ח, יח) . והכונה הוא דאם האדם בעל מלאכה שהוא חרש חכם נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו, ורואה כל כלים של מלאכתו מונחים לפניו, וגם הזהב או הכסף אשר יעשה אותם כלים מונח לפניו, אל יאמר הטבע מחייב בודאי הגמור שאעשה הכלי ואשלים אותו, מאחר דאין מחסור לפעולה אלא הכל מזומן לפני, וכל שכן אם ישב והתחיל במלאכה, גם כן אל יחשוב לומר בודאי אשלים הכלי, והרי הוא כאילו נעשה ונגמר, אלא יחשוב שאם לא יתן לו הקב"ה חיות וכח לא יעשה מאומה. ועל כן ראוי שבכל רגע אפילו בשעת העסק, יתפלל אל הקב"ה בלבבו שיתן לו חיות וכח כדי להשלים עסק זה ולעשותו. וכן אם יש לו חנות למכור בו חפצים, והחנות פתוחה בשוק, ומלאה מכל מין ומין מחפצים הצריכים לבני אדם, ובני אדם עוברים ושבים בשוק כדי לקנות, אל יאמר הטבע מחייב שבודאי אמכור סחורתי שבחנות וארויח בה, אלא כל רגע ורגע יתפלל בלבו להשי"ת שיתן לו כח וחן והצלחה שיוכל למכור ולהרויח בסחורתו. וכן אפילו אם הוא הולך ברגליו לצאת לשוק או לאיזה מקום בשביל איזה עסק, אל יאמר הרי רגלי הולכים בלתי שום מיחוש, ועיני רואין את הדרך אשר אני הולך בה, והדרך ישר לפני, דהטבע מחייב שאלך עתה למקום שאני רוצה לילך ואגיע שם, אלא יתפלל בלבבו להקב"ה בכל רגע ורגע שיתן לו כח שילך ויגיע למחוז חפצו בלתי שום אונס ועכבה. ולא מבעיא זו, אלא אפילו השלחן לפניו, והביאו לפניו תבשיל מתוקן וסדרו לפניו, ואחז הכף מלא תבשיל בידו והניחו בתור פיו, גם כן יתפלל בכל רגע ובכל לגימה, שיתן לו הקב"ה כח לבלוע המאכל ולהורידו לשלום לחדרי בטנו במקום ראוי לו. וכן על זה הדרך בכל דבר ודבר, הן בדברים הנעשים בבית, הן בדברים הנעשים בחוץ, הן בדברים הנפשיים, הן בהקיצתו והן בשינתו, אף על פי שרואה הכל מוכן ומזומן לפניו בלתי מחסור, עם כל זה יתפלל להקב"ה בכל רגע בלבבו על הריך לו, ועל מה שרוצה לעשות. ועל זה ארז"ל (ב"ר יד, ט) עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה תְּהַלֵּל יָהּ, ועל זה נצטווינו בתורתינו הקדושה וְזָכַרְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, ואין זכירה אלא בלב. ועל זה ארז"ל הלואי שיתפלל האדם כל היום כולו, לאו על תפלה שבפה קאמרי, אלא כונתם על תפלה שבלב, כלומר מצפה ומיחל בלבבו בכל רגע לקבל מהקב"ה חיות וכח, כדי שיוכל לעשות מעשהו, הן בדברים הנפשיים הן בדברים הגופניים. וזו התוחלת והתקוה שמצפה ומיחל ומקוה לכח שיתן לו הקב"ה, זה הוא ענין התפלה דדברו בה חז"ל במאמר זה. ואמרתי בס"ד בזה רמז נכון, שראוי לאדם שיתפלל תמיד בלבבו, כי מלוי אותיות אָדָם כזה: א ל " ף ד ל " ת מ" ם הוא אותיות מִתְפַּלֵּל , רמז שצריך האדם להיות מתפלל תמיד. וגם מלוי אותיות לֵב כזה: ל מ " ד ב י " ת הם אותיות תָּמִיד , רמז שתפלה הנז' שצריכה להיות בלב, הנה היא תמיד, שנוהגת בכל רגע בימים ובלילות. והנה ידוע, כי אברהם אבינו נקרא אברהם על שם מצוות עשה שהם רמ " ח כמנין אַבְרָהָם [248] , כי הרמ"ח עשין הם בסוד החסדים, והלאוין ה"ס הגבורות, וידוע כי אי אפשר לקיים כל אדם את כל רמ"ח עשה בפועל, וגם מצוות שאפשר לקיימם, יש רבים תלויים בזמן ואי אפשר לקיימם בכל עת. אמנם במחשבה שבלב שהקב"ה בחסדו מצרפה למעשה, אפשר לקיים כל הרמ"ח, וגם מקיים אותם בכל עת, כי למחשבה אין זמן מוגבל. וז"ש כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ – תפלה זו היא בלב בלבד, ע"ד שכתבנו שבכל רגע מצפה ומיחל להקב"ה בלבו שיתן לו כח לעשות חיל, כיון שמקדש לבו תמיד בתפלה זו, זוכה כי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם שנתן לנו בטובו רמ"ח מצוות עשה כמנין אברהם שהם בסוד החסדים, יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ לצרף לו מחשבתו הטובה למעשה, ויהיה נחשב לו כאילו קיים כל רמ"ח עשה בפועל ע"י מחשבתו הטובה.

וּכְשֶׁמֵּת אוֹמְרִין עָלָיו אֵי חָסִיד, אֵי עָנָו מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. י"ל, השבח של חסידות וענוה, מה יש לו שייכות עם זה הנזהר לקבוע מקום לתפלתו? ונ"ל בס"ד, כי אף על פי דאדם חשוב יוכל לקבוע מקום לתפלתו, שיתפלל כל יום ויום באותה אמה של מקום המיוחד לו, מפני דכיון דהוא אדם חשוב לא יקדמנו אחר לישב במקומו, אמנם אם הוא אדם פשוט אינו יכול לקבוע מקום, דאם דרכו להתפלל באמה זו, אפשר למחר אדם אחר יבא קודם ממנו וישב באותה אמה ויתפלל שם, אך בזאת יוכל זה האדם לקבוע מקום ולא יקדמנו אחר, אם הוא עניו ודרכו לישב בבית הכנסת במקום הפחות, דמחמת פחיתותו אין שום אדם פונה אליו לישב בו, אם כן בודאי לא יקדמנו וישאר מקום זה אליו בכל יום, הרי נמצא בו מדת ענוה. עוד נמי ישיבתו במקום הפחות שהוא בסוף בית הכנסת נמצא בו עוד מדת חסידות כי הוא קם בפני החכמים ובפני הזקנים כולם. כיון שהוא יושב במקום הפחות הסמוך לפתח הכל עוברים עליו, מה שאין כן היושב בפנים אין רואה הכל לקום מפניהם. וידוע מ"ש בגמרא (ברכות כח.) על רבי זירא כד חלי שלביה מגרסא הוה יתיב אצל פתח בית המדרש, אמר: אקום קמי רבנן ואקבל אגרא. והקשו, איך יאמר ואקבל אגרא דנמצא עביד לקבל פרס. ותירצו, כי מצוה זו היא ממדת חסידות דאינו מחוייב לישב אצל הפתח ששם מושב העניים שעומדים בפתח לקבל צדקה, כדי לקום מקמי רבנן כולם כי הכל יוצאים מן הפתח ועוברים עליו וקם מפניהם. וכיון דהוא מרבה בקימות מפני שעושה בזה חסידות שהוא אינו חייב בהכי מצד הדין יוכל לומר אקבל אגרא, דלא אמרו אסור לעבוד על מנת לקבל פרס אלא בדבר של חיוב. ואם כן זה היושב במקום הפחות שהוא אצל הפתח, כדי להרויח בזה מצוה אחרת של קימה בפני זקנים, חוץ מזו המצוה של קביעות מקום לתפילתו, הרי זה עושה מעשה חסידות, ולכן אומרים עליו שבח של חסיד.

כָּל הַקּוֹבֵעַ מָקוֹם לִתְפִלָּתוֹ, אוֹיְבָיו נוֹפְלִים תַּחְתָּיו. קשה, הו"ל נוֹפְלִים 'לְפָנָיו' מאי 'תַּחְתָּיו'? ועוד, סגי לומר אוֹיְבָיו נוֹפְלִים? ונ"ל בס"ד, דאם אדם רואה אויבו נופל, ודאי ישמח, אך אם יראה דאויבו נפל בשוחה שהיתה מוכנה לו וזה נפל במקומו, ישמח עשר ידות, וכמ"ש וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה (אסתר ז, י) , שאם היה נתלה עַל עֵץ אחר לא שָׁכָכָה חֲמַת הַמֶּלֶךְ כל כך, אבל אחר שנתלה על אותו עץ שהכין הוא עצמו למרדכי שָׁכָכָה חֲמַת הַמֶּלֶךְ מרוב השמחה ששמח בכך. וכן כאן אמר נוֹפְלִים תַּחְתָּיו ר"ל במקומו, כמו וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו (בראשית לו, לג) . כלומר בשוחה שהיתה מוכנת לו, נפל בה אויבו הוא ניצול, וכאשר היה הנס למרדכי שנתלה המן על העץ אשר הכין למרדכי.

אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַגְרָא דְּפִרְקָא, רִיהֲטָא. אָמַר אַבַּיֵי: אַגְרָא דְּכַלָּה, דּוּחְקָא. י"ל, לכאורה נראה פִרְקָא וְְכַלָּה ענין אחד הם? ועוד, למה נקיט כאן רִיהֲטָא וכאן דּוּחְקָא? ונ"ל בס"ד כי שבתות שדורשים בהם קודם הרגל קורין אותם בשם כַלָּה, אבל דרשות שדורשין בשבתות השנה כאשר יזדמן שבא חכם גדול אורח לעיר, ידרוש בשבת הראשון בבית הכנסת שמתפלל, ולזו הדרשות קורין אותם בשם פִרְקָא, כי אין להם שבת ידוע וקבוע אלא נעשים לפרקים, כאשר יזדמן חכם גדול אורח בא לעיר, ואפשר בכל החודש לא יזדמן כלל. והנה בדרשה של קודם הרגל שנקראת בשם כַלָּה, יתאספו קהל רב, שכל אנשי העיר כולם יבואו לשמוע הדרשה של קודם הרגל, ולא עוד אלא גם מן הכפרים סביבות העיר באים לשמוע הלכות הרגל, על כן יהיה דוחק הרבה בישיבתם, כי אין המקום יכיל קבוץ רב כזה, ולהכי נקיט בזה דּוּחְקָא, אבל רִיהֲטָא ליכא, כי הכל יודעים באיזה שעה יתחיל הדרשן לדרוש, ולמה ירוצו בבואם למקום הדרשה, כיון שמכוונים השעה ובאים קודם שיתחיל הדרשה. אך בשבתות הנקראים פִרְקָא שדורש בהם החכם שבא אורח לעיר, אין אנשי העיר כולם יודעים שבא חכם אורח לעיר, אלא רק אותם המתפללים בבית הכנסת שהתפלל בה החכם בשבת בשחרית, ואלו באים לדרשה, כי יודעים שכך המנהג לדרוש, אבל שאר העם המתפללים בבתי כנסיות אחרים אינם יודעים מן הבוקר שבא חכם אורח, ורק אחר שיתחיל לדרוש יצא קול בעיר כי היום החכם דורש בבית הכנסת פלוני, ואז יזדמן אנשים משאר בתי כנסיות שאוהבים לשמוע דרשה, ובפרט מחכם אורח שהוא חידוש, בשמעם שהתחיל לדרוש הם רצים לבא מבתיהם או מבתי כנסיות שלהם כדי לשמוע הדרשה מפיו, ומוכרח שירוצו, דחוששין שמא יגמור הדרשה במהרה, ולכן בזאת אמר רִיהֲטָא ולא אמר דּוּחְקָא, כי דוחק בשבתות אלו לא יהיה כי אין כל הקהל באים, וגם אין באים מכפרים גם כן כמו שַׁבָּת כַלָּה. ודע, כי בזמן דורות האחרונים אין קורין שַׁבָּת כַלָּה כי אם לדרשה שקודם חג השבועות שניתנה בו תורה, אך לקודם פסח קורין שַׁבָּת הַגָּדוֹל , ולקודם סוכות קורין שַׁבָּת תְּשׁוּבָה , אבל בזמן הגמרא גם לקודם פסח וקודם סוכות קורין אותם בשם כל ' כַלָּה', יתכן שקורין אותם על שם שבת שקודם מתן תורה לכבוד התורה.

כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ, עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת. קשה, הול"ל מִסְּעוּדַת חָתָן וְכַלָּה וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחָם, דבאמת חייב לשמח החתן והכלה? ועוד קשה, אם יהיה זה המזומן לסעודת חתן צריך להיות בדחן לשמח החתן ואם אכל ולא שמחו עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, זה לא יבא לסעודת חתן ולאכול שם, כי יאמר מה לי לאכול ואתחייב בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת? לא הן ולא שכרן! ושמא הוא ביישן ואינו יכול לעשות בדיחות לשמח חתן. ונ"ל בס"ד בהקדים מ"ש בגמרא (כתובות יז, א) כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה , בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כַּלָּה כְּמוֹת שֶׁהִיא וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה ופירשתי שם, דגם דברי בֵּית שַׁמַּאי הם שבח לכלה, על דרך שאמרו לא כָּחָל וְלא שָׂרָק וְיַעֲלַת חֵן. ולז"א כַּלָּה זוּ כְּמוֹ שֶׁהִיא, שלא עשינו לה כָּחָל וְשָׂרָק ועכ"ז היא נאה, ולא תחשבו שהיא נאה מחמת כָּחָל וְשָׂרָק וכיוצא בו. ויש לחקור למה פירשו השבח שצריך לשבח הכלה כדי לשמחה בו, ולא פירשו השבח של החתן מה הוא כדי לשמחו בו, וצריך שיאמר גם כן כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הֶחָתָן? אך הענין הוא, כי ארז"ל (ע"ז ה.) השי"ת אמר על ישראל, אתם כפויי טובה בני כפויי טובה, כי אני נתתי לאדם הראשון האשה לטובתו ולעזרתו, דכתיב (בראשית ב, יח) 'לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ והאדם קרא עליה תגר דכתיב הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי (שם ג, יב) , כאילו עשיתי לו רעה בנתינתי האשה אליו, כן אתם כפויי טובה וכו'. וידוע שזאת המחלה לקרוא תגר על האשה ולחשוב אותה מתנה רעה , נתפשטה בלב בני אדם הרבה בדורות הראשונים שהיו גדולים בשכל ומדע ולא נשאו נשים כלל, באומרם: כי לקיחת האדם אשה היא רעה לאדם. יש פלסוף גדול שלא נשא אשה כל ימיו מטעם זה. גם עוד פלסוף אחד מן הקדמונים בחר לישא אשה ננסת וקצרה הרבה, ושאלו אותו: למה? ואמר להם: אמרי אינשי בחור הרע במיעוטו, אמרו לו: והלא קצר קומה מלא ערמה ואם כן כל שכן שלא תוכל לה, אמר לו אני קצר ממנה אם כן ערמתי גוברת על ערמתה. באופן שיש דעות נפסדות, דחושבין אם אדם נושא אשה הרי זה לוקח מקח רע, וראוי שיתעצב על מקחו, לכך צריך לשבח את הכלה לפני החתן כדי לסתור דיעה זו, ובזה ממילא יהיה החתן שמח שלקח מקח טוב. נמצא, שבח הכלה הוא עצמו שמחת החתן, ולכן אין צורך לרקד לפני החתן לספר בשבחו, כי הוא יודע את עצמו, אך מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה לשבחה, וכיון דמשבחין הכלה ישמח החתן, על כי ידע שלקח מקח טוב, ולא יהיה חושש בלבו לאותם דעות הנפסדות שחושבין ואומרים הלוקח אשה הרי זה לקח מקח רע לעצמו שראוי להתעצב בו, ולכן ארז"ל 'כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה' ולא אמרו 'כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הֶחָתָן' כי שמחת החתן תלויה בזה שמרקדין לפני הכלה ומשבחין אותה. מיהו אין שמחה לחתן אלא במרקד ומשבח את הכלה באותו ריקוד, אבל אם מרקד ועושה בדיחות בלבד ואינו משבח הכלה, אין בזה שמחה לחתן אלא אדרבה מעציב את לבו. ואם שוחק זה מבחוץ ולא מן פנימיות לבו, יען כי מרקד ועושה בדיחות לשמחו ואינו משבח את הכלה, נמצא הוא מחזק סברת אותם בעלי דעות הנפסדות שאומרים לוקח אשה הרי זה לוקח מקע רע. ועתה גם כן החתן יאמר, למה זה בא לעשות רקוד ובדיחות לשמחני, דאם לקחתי מקח טוב אני שמח במקח טוב, אלא ודאי זה חושב המקח רע, לכך בא להעביר העצבון ממני בריקוד ובדיחות זו שעושה. מעשה באחד שקנה כלי זהב גדול, אך יש בו תערובת נחשת, ולא נודע כמה תערובת יש בו, והוא קנאו באלף זהובים על המזל, יתכן אחר שיתקנו ירויח בו שני אלפים זהובים, ויתכן שלא יעלה בידו אלא ת"ק זהובים ויפסיד ת"ק. והוא אחר שקנאו ומסר המעות, בא לביתו עצב, כי לבו דואג הרבה שמא יפסיד בו ונתחרט על זאת. וכיון שנכנס לביתו עצב, בא חבירו הא' והיה עושה לפניו דברים של בדיחות ומדבר מילי דבדיחותא הרבה, והוא לא פנה אל בדיחות שעשה חבירו, ולא נראה בפניו שחוק כלל. אחר כך בא חבירו הב' ויאמר לו: זה הכלי שקנית היום יש לך בו מזל טוב כי אני בא לידי ועיינתי בו היטב, כי לי אומנות וחכמה בדברים אלו והכרתי שתערובת נחשבת שבו היא מועטת, ובלי שום ספק תרויח בו שני אלפים זהובים, וזה שחקו פניו ושמח שמחה גדולה! ובנו של אותו האיש היה יושב מרחוק ולא שמע מה דבר הב', ורק ראה את הראשון שעשה בדיחות הרבה שכל השומעין שחקו הרבה, ורק אביו יושב עצב ולא נראה שחזק בפניו, וראה הב' דבר עשרה מילין ואביו צהבו פניו ושמח שמחה גדולה. ואחר שקמו, עמד הבן ושאל את אביו: למה לזה כך ולזה כך? א"ל: בני, הראשון ידע מקח שלי שקניתי הכלי באלף זהובים, ונכנס אצלי ועשה בדיחות מבחוץ, אדרבה דאגתי יותר על המקח, כי אמרתי למה זה בא לעשות בדיחות לפני לשמח אותי לעת עתה, על כן ודאי ידע שהמקח רע, וכדי להעביר הצער בא לשמח אותי, ומה תועיל השמחה אם יש הפסד גדול במקח, אך השני דבר לי בשבח המקח שהוא ידע והכיר בו שהוא מקח טוב, שבודאי יש בו ריוח הרבה, על כן שמחתי. וכן הענין כאן, אם החתן רואה עושים לפניו רקוד ובדיחות בלבד, אומר: אם המקח של האשה טוב אני צריך לשמוח בו מעצמי, ולמה זה עושה בדיחות לשמחני, אלא ודאי המקח רע שראוי להתעצב בו, לכך בא להעביר ממני הצער בבדיחות זו, וכמו שאמר קונה הכלי על חבירו הראשון. אבל אם האדם הנכנס אצל החתן ישבח הכלה, הרי זה בודאי משמח החתן, כי מגיד לו מקחו טוב! הנה כי כן אם האדם בא לסעודת החתן ואכל ושתה שם, אפילו שלא שבח את הכלה בפניו, כי אם שמח באכילה ושתיה של סעודת חתן, הרי זה משמח החתן , שבזה יבין החתן שמקחו מקח טוב, והרויח בנשאו אשה הרוחה גדולה, בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ (קהלת ה, י) על כן באו לאכול ולשתות אצלו בעבור טובה שנתן לו הקב"ה באשה זו, מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב (משלי יח, כב) , וכל שכן אם יבואו לשבח בפירוש את הכלה, שתרבה שמחתו של החתן בזה. אבל הנכנס ליהנות מסעודת חתן ועשה רקוד ובדיחות של שחוק כדי שישחק החתן ולא דבר בשבח הכלה כלל, הרי זה מעציב החתן, כי יאמר החתן בלבו, אם המקח של האשה הוא טוב למה זה עושה בדיחות כדי שאשחק, הלא אנכי ראוי שאשחק ואשמח על מקחי, אלא ודאי זה סובר כאותם הדעות שחושבין נשואי האדם אשה הוא מקח רע שראוי להתעצב בו, לכך עשה בדיחות כדי להעביר הצער לפי שעה, וכמ"ש אותו האיש שקנה הכלי הנזכר. נמצא הבא לסעודת חתן ונהנה שם אף על פי שלא שבח הכלה, הרי זה משמח את החתן, כי זו הוכחה ש'מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב' לכן באו לאכול עם החתן ביום טובה, וכל שכן אם ישבחו הכלה ששבחו מקחו בפירוש שבדבר זה סתרו דעת אותם הקורין תגר על נשואין. אך מי הוא זה הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ, אלא הוא משתדל לעשות שחוק במילי דבדיחותא כדי לעורר שמחה לחתן, דזה ודאי מעציב לב החתן כדאמרן, לכך עוֹבֵר בְּחָמֵשׁ קוֹלוֹת ולז"א כָּל הַנֶּהֱנֶה מִסְּעוּדַת חָתָן וְאֵינוֹ מְשַׂמְּחוֹ דהיינו: נכנס אצלו לסעודה ועושה דברים שדוחין השמחה מלב החתן, כגון שהוא משתדל לעשות מילי דבדיחותא בלבד, הרי זה עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת. ובזה הביאור שביארתי בס"ד, יבא נכון מנהג העולם בזמן הזה, שבאים ליהנות מסעודת חתן ואינם משבחין הכלה בפניו, כי אם אוכלים ושותים בשמחה של פזמונים בשתיקה, ולפי פשט המאמר עוברים בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, אך לפי ביאורינו בס"ד, דאכילה ושתיה בשמחה זו היא שמחת החתן אף על פי שלא דברו בשבח הכלה, ורק העושה בדיחות לשחק החתן ואינו משבח את הכלה, זה הוא מעציב לב החתן בעיקר המקח שלו וְעוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת וכל זה אני כותב דרך דרש על פי אותה הקדמה שכתבתי לעיל בדעות קצת פלוספים וכאמור.

וְאִם מְשַׂמְּחוֹ, מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: זוֹכֶה לְתוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בְּחָמֵשׁ קוֹלוֹת. נ"ל בס"ד, כיון דעשה מצוה ב' שמחה ' שהיא אותיות ' חמשה ' לכך זוכה לתורה שניתנה בחמשה קולות. והא דזכר 'קוֹלוֹת', מפני כי ידוע קולות דמתן תורה היה בהם נס, כמ"ש וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כ, טו) שהיו רואין בעיניהם הקולות ממש. וידוע דחתן וכלה רמוזים באותיות נֵס , כי החתן אחוז בשם הוי"ה דמילוי אלפי"ן [יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה 45] שהוא מספר אָדָם [45] , והכלה אחוזה בשם אדנ " י שמספרו ס"ה [65] שהוא מספר הֵיכָל [65] , כמ"ש וַיְיָ בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ הַס מִפָּנָיו כָּל הָאָרֶץ (חבקוק ב, כ) וְ כַּלָּה אותיות הֵ י כָל אם תניח חיר"ק במקום יו"ד. והנה מ"ה [45] וס"ה [65] עולה נֵס [110] , נמצא רמוזים בנס, לכך המשמח חתן וכלה, זוֹכֶה לְתוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בַּחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת שהיו נראין בדרך נֵס.