בניהו על ברכות ה.

וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ נֶאֱמַר: 'בְּרִית' בְּמֶלַח, וְנֶאֱמַר: 'בְּרִית' בְּיִסּוּרִין. קשה הכי הול"ל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ נֶאֱמַר 'בְּרִית' וכו'. דאחר דנקיט לימוד של תועלת היסורין לר"י מִקַל וָחֹמֶר, יאמר דרשב"ל מפיק לה מגזרה שוה? ונ"ל בס"ד, דהנה ישוב זה דמפרש שהכתוב בא לומר דבר זה של שבח היסורין וּמִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ יש בו קושיא, בשלמא למאן דמפרש שבא הכתוב לשלול יִסּוּרִין שיש בהם בִּטּוּל תּוֹרָה, להכי קאמר וּמִתּוֹרָתְךָ בוא"ו, שבא להוסיף על מ"ש תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ, והכי קאמר, אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר דאית ביה תרתי שהוא תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וגם מִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ שאין לו בִּטּוּל תּוֹרָה, נמצא לא בא הכתוב אלא לשבח היסורין בלבד, והכי קאמר יִסּוּרִין שאמרנו בהם אַשְׁרֵי, שבח זה שלהם מִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ, דהיינו מִקַל וָחֹמֶר, ולפ"ז לא שייך למנקט ומתורתך בוא"ו דמשמע שהיא מלה נוספת על מלות הקודמים, אלא צ"ל מִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֶנּוּ שבא לפרש כתיבת מִתּוֹרָתְךָ את תיבות הקודם, ולכן הוצרך להביא דברי רשב"ל שמצא לימוד אחר לשבח היסורין מגזרה שוה, ובזה נתיישב תוספת הוא"ו של וּ מִתּוֹרָתְךָ כדי לחבר מתורתך עם מלת תְּיַסְּרֶנּוּ, דלפ"ד רשב"ל איכא שני לימודים: א' מִקַל וָחֹמֶר, וא' מגזרה שוה, ולכך אמר תלמודא: והיינו דאמר רשב"ל, שבא להשלים בזה משמעות אחרת בפסוק זה. והנה בספר קטן מצאתי מביא בשם רבינו מהרש"ם ז"ל, דפירש נפקא מינה בין שני לימודים אלו. דקל וחומר לא יועיל אלא למי שמאמין שהיסורין באים מאת ה' ולא יחשוב שבאו במקרה, דהא דינא דשן ועין דעבד יוצא בהם לחירות אינו אלא בעושה הרב להעבד, אבל עשו לו אחרים או נעשה מאיליו אינו יוצא לחירות, משא"כ לימוד הגזרה שוה יועיל גם לאדם שחושב היסורין באו דרך מקרה [עיין בספרו מים חיים פרק ג׳ חקירה בזה בענין יסורים מכפרים אם זה דווקא שבעל היסורים מאמין שבאו עליו מאת השי״ת או אפילו אם הבעל יסורים יחשב שבאו עליו היסורים במקרה הזמן נמי מכפרים עליו?] . ובזה פירש הכתוב (שמות ו,ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שחושבים אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם, ואין חושבים שמצד השגחתי היתה זאת, לכך לא יועיל להם הקל וחומר אלא וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי היא הגזרה שוה של בְּרִית, עכ"ד ז"ל. נמצא המאמין שהכל בא ונעשה בהשגחתו יתברך, יש לו שני לימודים לתועלת היסורין שלו, מקל וחומר וגם מגזרה שוה, משא"כ החושב דרך מקרה, אין לו אלא לימוד אחד בלבד. ובזה יובן בס"ד הכתוב (בקהלת ז,יח) טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם. פירוש, טוֹב לך שֶׁתֶּאֱחֹז בטעם של הלימוד מגזרה שוה שהוא כללי המועיל לכל אדם, אך גם מזה הלימוד של קל וחומר אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כלומר: שתהיה מאמין תמיד שהכל בהשגחתו יתברך נעשה, כדי שיהיה לך תועלת גם מן קל וחומר, יען כִּי יְרֵא אֱלֹהִים, כלומר, תמיד יראה בעיניו אור שכינה כנגדו והוא המשגיח על כל דבר, כמ"ש שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד (תהלים טז, ח) , אז יצא את כולם שיש ללימוד שלו טעם לתועלת היסורין מקל וחומר ומגזרה שוה תרתי למעליותא. ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב (בזכריה יא,ז) וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים. והיינו שני מקלות ר"ל, שני לימודים של קל וחומר ושל גזרה שוה, לאחר הוא לימוד הגזרה שוה, קראתי נֹעַם שהוא נלמד מן המלח שמנעים וממתק הבשר. ולאחר הוא לימוד קל וחומר, קראתי חֹבְלִים שהוא נלמד מדין החבלה דשן ועין, ובשני לימודים אלו אֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן – אלו ישראל.

שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְכֻלָּם, לֹא נְתָנָן אֶלָּא עַל יְדֵי יִסּוּרִין וְאֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָעוֹלָם הַבָּא. נ"ל בס"ד, הא דנתנם תּוֹרָה על ידי יסורין, לנסות את האדם כי יש לומד תורה, לאו משום חיבתה אצלו, אלא כדי לידע מה שיש בעולם העליון והתחתון, כי התורה כולא בה, ואדם כזה אין ראוי לתת לו לב מבין להשיג אמיתות התורה. ובמה יבחן האדם אם לומד לשם שמים משום חיבתה של תורה אצלו או כדי שידע מה שיש בעולם? הנה הוא נבחן בזה, דאם מרוצה לסכול יסורין בעבור להשיג התורה, ה"ז לומד לשם שמים! ואע"פ שהשי"ת יודע לבו של אדם, מנסהו כדי להראות כונת לבבו לבית דין של מעלה ולהרבות שכרו. וכן אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל תנתן ע"י יסורין, לנסות את האדם אם לאכול מפריה ולשבוע מטובה הוא צריך, או אם בעבור קדושתה וקיום המצוות התלויים בה הוא רודף אחריה לשבת בה? ובזה נבחנו ישראל על ידי היסורין של רבוי המסעות, אם קצים בהם שמע מינה בעבור הנאתם רוצים ליכנס לה, ואם אין קצים בהם מוכח דבעבור קיום רצונו יתברך וקיום מצותיו הם רוצים ליכנס, ולכך כיון שהולכים על פי רצון השי"ת, כי עַל פִּי יְיָ יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְיָ יַחֲנוּ (במדבר ט, ב) , לכך אין קצים ברבוי המסעות. וכן עוֹלָם הַבָּא ששם מקום הנאת האדם במתן שכר של תורה ומצוות, ובודאי שהשכר הוא לפי רבוי עסק התורה ומעשה המצוות, ואם האדם יש לו יסורין אינו יכול להרבות בעסק התורה והמצוות, בשביל כדי לקבל שכר וליהנות מהם בָּעוֹלָם הַבָּא ששם הוא מתן השכר, הוא קץ וצר לו ביסורין, כי בזה מתמעט שכרו. ואם הוא עוסק בתורה ומצוות לשם שמים כדי לקיים מצותו יתברך ורצונו, אם שולח לו הקב"ה יסורין ויודע ומאמין כי כך רצונו יתברך לקבל יסורין אלו, אע"פ שהוא מתמעט אצלו שכר עוֹלָם הַבָּא, אין צר לו, ואדרבה שמח הוא בזה מפני שהוא מקיים רצונו יתברך בקבלת יסורין אלו על ידי צער הגוף, ונמצא גם עוֹלָם הַבָּא המבחן שלה יהיה על ידי יסורין.