בניהו על ברכות ד.

וְהָכִי קָאָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְמָחָר כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה, כִּי הַשְׁתָּא, אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרַיִם. הנה הדבר ברור דהאי קרא דאמר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְיָ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה (שמות יא, ד) , דברים אלו אמרם משה רבינו עליו השלום לפני פרעה קודם כמה ימים, וזה מוכרח דהא סיים ואמר וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּֽחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וכו' (שם יא, ח) ובזה גם רב אשי מודה שדברים אלו אמרם לפרעה קודם כמה ימים בעת שקראו פרעה וא"ל לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְיָ וכו', וגם רב אשי מודה כי לפרעה א"ל בַּ חֲצוֹת בבי"ת ולא אמר כַּ חֲצוֹת, דלפי פירושו של רב אשי אי אפשר לפרש שאמר כן לפרעה בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה כִּי הַשְׁתָּא. אך סבר רב אשי, שהדברים האלה אשר דבר משה לפני פרעה, אמרם ג"כ לישראל בפלגא אורתא דתליסר נגהי ארביסר. אך בתורה לא נתפרש להדיא שאמר לישראל כן, אלא סמכה תורה על מה שכתוב באמירתו לפני פרעה, שכן דרך הכתובים לקצר ולא שנה הדברים האלה בכתוב, וכמ"ש וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְיָ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה וכו' בדברו לפני פרעה, נרמז שדברים אלו כהווייתן אמרם מרע"ה לפני ישראל באורתא דתליסר נגהי אדביסר. וכדי להודיע שדברים אלו הם נאמרו לישראל גם כן, לכן כתב כחצות בכ"ף, כי לישראל א"ל כחצות בכ"ף, דר"ל: אמר הקב"ה למחר כַּחֲצוֹת כִּי הָאִידְנָא אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרַיִם, וכיון דלפרעה לא שייך לומר דְּאָמַר לוֹ כַּחֲצוֹת בכ"ף אלא בַּחֲצוֹת בבי"ת, וכאן כתוב כַּחֲצוֹת, זה הוא סימן שדברים אלו הכתובים כאן אמרם משה רבינו עליו השלום גם כן לישראל. וכיון דכתיב כַּחֲצוֹת בכ"ף, משמע דלישראל אמר כן מפני דהוה קאי בפלגא אורתא דתליסר נגהי ארביסר. וכן הוא דרך המקרא להודיע על שני עניינים בשני זמנים וכותבם בפסוק אחד, ועושה סימן לענין הב' בכתיבה של ענין הא', וכמו האי גוונא. והוצרכתי להרחיב הדברים, כי ראיתי נְבֻכִים במאמר זה דרב אשי.

אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֻבְטָח אֲנִי בְּךָ שֶׁאַתָּה מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ לִי חֵלֶק בֵּינֵיהֶם אִם לָאו. קשה, משמע מדבריו שהוא מבקש שכר על מצוות שעושה, ואיך יבקש שכר, והא הו"ל עובד על מנת לקבל פרס? וקושיא כזאת שייכה על כמה מאמרים כתלמוד ומדרשי רז"ל שנראה שהצדיקים מבקשים שכר על מעשיהם. וביותר יקשה המאמר דדרש רבי שמלאי (סוטה יד.) : מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל וכו', אלא כך אמר הרבה מצוות נצטוו ישראל שאינם מתקיימים אלא בארץ, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו על ידי. א"ל הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם. והדבר יפלא, איך אומר לו הקב"ה שהוא מבקש לעשות המצוות כדי לקבל שכר, דנמצא עביד שלא לשמה ח"ו? ונ"ל בס"ד, דידוע כשהצדיק מקבל שכר שהוא מן עונג של עולם הבא של כל מצוה ומצוה בפני עצמה, מוכרח שתהיה נשמתו עולה למעלה עד כסא הכבוד למדור השכינה, ושם יראה פני שכינה כשפוסק לו הקב"ה שכר הראוי לתת לו על כל מצוה ומצוה בפני עצמו, ולכן מוכרח להיות רואה פני שכינה בקבלתו השכר על כל מצוה ומצובה בפני עצמו. ופירשתי בס"ד, טעם לדבר זה שתזכה הנשמה לראות פני שכינה בעת קבלת שכר על כל מצוה ומצוה, היינו: כי ידוע מ"ש המגיד למרן ז"ל, טעם ביאת הנשמה לעולם הזה הוא מפני כי התענוג שהיתה מקבלת הנשמה קודם בואה לעולם הזה היה לה בתורת מתנה בחנם, ומאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה – דבעה"ב (ירושלמי ערלה א,ג) , ולכן באה לעולם הזה שתקיים מצוות ויהיה לה שכר מן הדין, ואז תוכל לראות פני שכינה כשנהנית מן עונג עולם הבא בעבור שכר מצוות, ע"כ. והשתא מובן הטעם על הדבר הזה שתהיה הנשמה רואה פני שכינה בעת שפוסק לה הקב"ה שכר על כל מצוה בפני עצמו, להודיע כי עתה לית לה כיסופא בהנאתה משכר עולם הבא. והנה מאחר דזוכה נשמת הצדיק לראות פני שכינה בשעה שפוסק לה הקב"ה שכר על כל מצוה, בעבור זכיה זו שתזכה לראות פני שכינה, כי אצלה ראיית פני שכינה היא מצוה גדולה. וקל וחומר הוא, ומה המקבל פני תלמידי חכמים עביד מצוה רבה, מקבל פני שכינה לא כל שכן?! וכמ"ש במ"א. ולכן ארז"ל (אבות ד, ב) שְּׂכַר מִצְוָה מִצְוָה. פירוש, כשמקבל הצדיק שְּׂכַר מִצְוָה, עביד בההיא שעתא מצוה, כי מוכרח שעולה נשמתו למעלה למדור השכינה בעת שפוסק לו הקב"ה שכרה על המצוה, ובההיא שעתא עביד מצוה בראייתו פני שכינה. ולפי זה מובן הדבר מה שתראה שהצדיקים מבקשים שכר מצוות, לאו בשביל הנאתם ועינוגם בשכר המצוות, אלא בשביל זכייתם לראות פני שכינה דאיכא בזה מצוה, שאי אפשר לקבל שכר מצוה אם לא יראו פני שכינה. ולז"א הקב"ה למשה רבינו עליו השלום: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, שבזה תזכה לראות פני שכינה, מעלה אני עליך כאילו עשיתם, ואז אפסוק לך שכר על כל חדא, וממילא תזכה לראות פני שכינה דכל חדא וחדא. וז"ש דוד הע"ה לפני הקב"ה: מֻבְטָח אֲנִי בְּךָ שֶׁאַתָּה מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים אַתָּה דייקא שתהיה פסיקת השכר על ידך ולא על ידי בית דין של מעלה, ולכן מוכרח שיבואו נשמות הצדיקים ויעמדו לפניך בעת שמקבלים שכרן, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם בעמידה זו שיעמדו לפניך שאזכה ממילא לראות פני שכינה. ולכן פירש בדבריו ואמר (תהלים כז, יג) לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְיָ, לִרְאוֹת דייקא, דמבקש על ראיית פני שכינה, ולא אמר: לְהִתְעַנֵּג בְּטוּב יְיָ.

חֲכָמִים עָשׂוּ סְיָג לְדִבְרֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וְאוֹמֵר וְכוּ'. הא דנקט בָּא מִן הַשָּׂדֶה ולא אמר בָּא בסתם, נ"ל כדי לעשות טעם לזה האדם למה ירצה להקדים הנאת גופו לקריאת שמע ותפילה ואין זו מדת כשרים? לכך אמר בָּא מִן הַשָּׂדֶה וכיוצא בה שהוא מקום שהיה לו יגיעה רבה בגופו, ולכן ירצה לאכול ולשתות מעט וישן מעט כדי שינוח ואז יקרא קריאת שמע ויתפלל בישוב הדעת, דחושב זה לצורך התפילה וק"ש שיהיו בישוב הדעת אחר שינוח. אבל אָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב נִכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, פירוש: נכנס קודם זמן קריאת שמע ותפילה, ולכך כדי שלא יהא יושב ובטל שם, אז אם רגיל לקרות קורא וכו'. ומ"ש: וְאוֹכֵל פִּתּוֹ וּמְבָרֵךְ, קשה, למאי הוצרך לומר ומברך, פשיטא דמברך, ותירץ בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו, הכונה: שיאכל פִּתּוֹ ויברך תיכף ומיד, ולא ישהא בתוך הסעודה בין אכילה לברכה זמן הרבה לנוח, כי כיון דהוא זמן שינה חיישינן שמא תחטפנו שינה ולא יברך, עכ"ד נר"ו.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי סָבַר: כֵּיוָן דְּלָא הֲוֵי אֶלָּא מִצַּפְרָא, לָא הֲוֵי גְּאֻלָּה מְעַלְּיָתָא. הקשה הצל"ח ז"ל, דמה בכך דגאולה של ערבית לא הוי גאולה מעלייתא, דאכתי מה עילוי יש לתפילה של ערבית להקדימה לקריאת שמע? ונ"ל בס"ד, דסמיכות גאולה לתפילה של ערבית אנחנו עושין בזה זכר לגאולה העתידה להיות בב"א, דכתיב בה כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז, טו) . ולכן אנחנו סומכין הגאולה של מצרים לתפילה של ערבית והוא כנגדו. וידוע כי בית המקדש נקרא בֵּית תְּפִלָּה, דכתיב כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים (ישעיה נו, ז) . ולכן אנחנו סומכין תחלתו יתברך בגאולה שגאלנו ממצרים, לתפלה שתיקן יעקב אבינו עליו השלום, להורות, כי נזכה לעשות לנו גאולה כזאת לעתיד כשיבנה בֵּית תְּפִלָּה הוא בית שלישי המתייחס לזכותו של יעקב אבינו עליו השלום, יען כי כך הבטיח אותנו כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת. וזהו טעמו של רבי יוחנן דס"ל סומכין גאולה לתפילה של ערבית, אע"ג דכבר סמכנו גאולה לתפילה של שחרית. אך ריב"ל ס"ל, כיון דלא הוי בלילה גאולה מעלייא במצרים, אין ראוי לסמוך גאולה זו לתפלת ערבית כדי להורות בה על גאולה העתידה להיות, דאין ראוי לעשות סימן לגאולה העתידה בגאולה זו דמצרים שהיתה בלילה דלא הוות גאולה מעלייא, כי אם ראוי לעשות הסימן בגאולה מעלייא כמו הך דשחרית דאנחנו סומכים גאולה דצפרא שהיתה מעלייא, לתפלה המורה על בנין בית המקדש הנקרא בֵּית תְּפִלָּה, אבל זו דערבית דלא הוות מעלייא אין ראוי לעשות בה סימן לגאולה העתידה, ע"ד שאמר הכתוב כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת, ולכן ס"ל קורין קריאת שמע אחר תפילה, כדי שלא לעשות סימן בגאולה זו דלא מעלייא כולי האי, כי אנחנו מצפים על גאולה מעלייא.

וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּתְחִלָּה אוֹמֵר: (תהלים נא) " אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח", וְלִבְסוֹף הוּא אוֹמֵר: (שם יט) "יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי". הקשה הצל"ח ז"ל, הך סיומא דלבסוף הוא אומר, לא היה צריך להביא כאן, שהרי עיקר הוכחתו ממה שאומר בתחלה אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח ע"ש, ובסה"ק בן יהוידע כתבתי תירוץ בזה בס"ד. ועוד נ"ל בס"ד, כי ממ"ש רבי יוחנן שאומר בתחלה אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח דהוי כִּתְפִלָּה אֲרִיכְתָּא, אין ללמוד מזה לחשוב ברכת הַשְׁכִּיבֵנוּ גם כן גְאֻלָּה אֲרִיכְתָּא, יען כי בברכת וֶאֱמוּנָה דמזכיר בה גאולה, כבר חתם אותה בשם שאמר בָּרוּך אַתָּה ה' גָּאַל יִשְׂרָאֵל, ואחר שחתם הברכה איך נאמר שהדברים שמזכיר בהשכיבנו מתחלה וע"ס כאילו אמרם בתוך ברכה ראשונה. וכאשר תמצא בעשרת ימי תשובה שאומרים וְכָתוֹב וּבַסֵּפֶר, דאם לא אמרם בתוך הברכה וחתם הברכה אינו רשאי לומר וכתוב ובספר, כי מאחר דחתם הברכה תו אין נכללים דברים אלו בתוך הברכה שחתם אותה. וה"ה כאן כיון דחתם גָּאַל יִשְׂרָאֵל, אין דברים של הַשְׁכִּיבֵנוּ נכללים בדברים שאומר קודם חתימת הברכה, וכיון דאין נכללים, איך נאמר גְאֻלָּה אֲרִיכְתָּא דחשיב כאילו דברים של הַשְׁכִּיבֵנוּ כולם אמרם בתוך ברכה הראשונה וחתם בגאל ישראל, על כן הביא סוף דברי ר"י דאמר, וְלִבְסוֹף הוּא אוֹמֵר יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי, וידוע דכונת ר"י בזה לומר, שפסוק זה הוא מכלל התפילה דאינו רשאי להפסיק בקדיש וקדושה קודם שיגמור פסוק זה כי הוא מכלל התפילה ממש. וקשה, איך יהיה פסוק זה בכלל התפילה, והלא קודם יִהְיוּ לְרָצוֹן חתם הברכה דְּשִׂים שָׁלוֹם בשם, ואיך הוי פסוק יִהְיוּ לְרָצוֹן כִּתְפִלָּה אֲרִיכְתָּא? אלא ודאי משמע דס"ל לר"י אע"פ שחתם הברכה בשם לא נסתלקה התפילה ולא נשלמה, אלא נכלל בה דברים חדשים אע"פ שאומרם אחר החתימה וחשבינן להו תְפִלָּה אֲרִיכְתָּא, וה"ה הכא דאע"ג דאומר הַשְׁכִּיבֵנוּ אחר חתימת גָּאַל יִשְׂרָאֵל, הוי גְאֻלָּה אֲרִיכְתָּא וכאילו אמר דברים של הַשְׁכִּיבֵנוּ קודם גָּאַל יִשְׂרָאֵל.

לֵימָא: "הַלֵּל הַגָּדוֹל" דִּכְתִיב בֵּיהּ: (תהלים קלו, כה) "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר". קשה, למה לא אמר מזמור הַלְלִי נַפְשִׁי שאומרים אותו בזמירות בכל יום, דיאמרו אותו ג"פ דכתיב ביה נתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים (שם קמו, ז) . ונ"ל בס"ד, התם כתיב נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר דמשמע לכל הבריות. ואין להקשות אמאי לא הקשה לימא פסוק בָּרֲכִי נַפְשִׁי דכתיב לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ (שם קד, יד) . דהתם קאי על המזון שיוצא מִן הָאָרֶץ דוקא, אבל בשר וחלב וביצים אינו בכלל, משא"כ נֹתֵן לֶחֶם, האי לֶחֶם אינו ר"ל פת דוקא, אלא כולל כל דבר מאכל דסועדין בו, כמו עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה,א) וכן מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם (שמואל א' כ, כז) . ועוד, לשון נוֹתֵן לחוד ולשון מוֹצִיא לחוד, כי נוֹתֵן משמע מפרנס, אך מוֹצִיא משמע הָאָרֶץ תוציא צמחה, ואם תוציא ותאבד יבולה, מה תועלת יש מיבולה ואיך מתפרנסין הבריות?! והא דלא אמר מזמור אוֹדֶה יְיָ בְּכָל לֵבָב דכתיב ביה טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו (תהלים קיא ,ה) , מלבד דהתם לא קאמר בסתם אלא לִירֵאָיו, הנה עוד איכא הפרש טובא, דהתם נקיט נתן לשון עבר, אך כאן כתיב נתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים רגיל והווה תמיד בלי הפסק. ומ"ש מִשּׁוּם דְּאִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי. פירש בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו, דאיכא חשיבות בהיכא דאתיין תרתי במזמור אחד, כי סדר אותיות אלפא ביתא האמורים בפסוקים של המזמור, רומזים על התורה שניתנה בכ"ב אותיות, ורמז של הפרנסה שיבא במזמור הזה עצמו יבא נכון להורות הטעם שיש לישראל פרנסה טובה בעולם הזה אף על גב דכבר חילקו העולמות, הנה הטעם של זכיה זו בשביל התורה שניתנה בכ"ב אותיות, דאם אין התורה העולם חרב, ונמצא זוכין בפרנסה מדין מציל מזוטו של ים כמ"ש המפרשים ז"ל, עכ"ד נר"ו.

בְּמַעֲרָבָא מְתַרְצֵי לָהּ הָכִי: נָפְלָה, וְלֹא תּוֹסִיף לִנְפֹּל עוֹד, קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. הקשה הרשב"א, לפ"ד המערבא פסוק נָפְלָה אין בו פורענות אלא טובה, ולדידהו אמאי לה אמר נוּ"ן בְּאַשְׁרֵי? ועוד מקשים, הו"ל למסדר התלמוד למנקט הא דאמר רנב"י אפ"ה סמכה דוד ברוה"ק, קודם שיזכיר דברי המערבא? ונ"ל בס"ד, דכוונת המערבא הוא ע"פ מ"ש המפרשים ז"ל בכוונת הפסוק הזה של נָפְלָה. משל לראובן שהתנו עמו שיפיל את שמעון שלשה פעמים, ובא לקיים תנאו. והפיל את שמעון פעם אחת. ואחר שהפילו תפסו בידו והקימו, ואחר שהקימו חזר והפילו שנית, וחזר והקימו בידו, וחזר והפילו פעם שלישית. ואחר שהפילו פעם שלישית, אמר לו: עתה אין אני מקים אותך כל אלא אתה תקים עצמך, דמה שהקמתי אותך בראשונה ובשניה, הוא כדי לקיים בך הנפילות שהתניתי עליהם, יען שאם לא תקום איך תפול. על כן עתה אתה תקים עצמך ואני לא נשאר לי עסק בך שכבר אני יצאתי י"ח התנאי שהפלתיך שלש פעמים, עכ"ד. וזהו ביאור דברי הַמַעֲרָבָא: נָפְלָה, וְלֹא תּוֹסִיף לִנְפֹּל פירוש: הקב"ה גזר ד' גלויות על ישראל וצריך לקיים דברו, לכך הפילם בגלות וחזר והקים אותם כדי שיפילם פעם שנית, וחזר והקים אותם עד שהפילם בגלות אחרון של אדום. ואחר שנתקיימו הנפילות שגזר עליהם לא נשאר עסק להקב"ה בהקמה. ולז"א: אם נפלה ולא תוסיף ליפול, כלומר שנשלמו הנפילות שגזר עליה הקב"ה, אז לא יקים אותה הקב"ה כאשר הקים אותה קודם בין נפילה לנפילה, אלא קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שהיא צריכה לקום מאיליה, וכאשר מבואר במשל הנז' זהו ביאור דברי הַמַעֲרָבָא. ועל כן ע"פ הביאור הזה, נמצא יש בפסוק זה פורענות גדולה, יען כי הפסוק הזה מטיל הקימה עליה שהיא צריכה להקים עצמה, ודא עקא דמאחר דהקימה צריכה להקים מעצמה, תתעצל או תרדם בשינת המפלה של הגלות ולא תשתדל להקים עצמה, כי דבר התלוי בידו יתברך ממהר האלהים לעשות, אך דבר התלוי ביד אדם יתאחר ויתעכב הרבה ויעבור זמן רב ואין מעיר לעשותו. ועל כן לא אמר דוד הע"ה נוּ"ן בְּאַשְׁרֵי משום פורענות זו דנפקא מיניה שתולה הקימה ביד ישראל, ולכן תלמודא הביא דרשה דְּמַעֲרָבָא אחר התירוץ, אחר דברי רבי יוחנן, ללמדנו דגם לדרשה דְּמַעֲרָבָא איכא בפסוק זה פורענות, ולהכי לא נאמר נוּ"ן בְּאַשְׁרֵי. ואחר שהביא דברי הַמַעֲרָבָא, הביא דברי רנב"י דקאי על דברי הַמַעֲרָבָא, והיינו לומר, אעפ"י דְּבְּמַעֲרָבָא דרשי להאי קרא של נָפְלָה בענין דאית ביה פורענות, משום דתלה הקימה בידי אדם שנמצאת הנפילה האחרונה בלי קימה כיון דתלויה בידי אדם, עם כל זה חזר דוד הע"ה ועשה סמך מאת השי"ת לקימה של נפילה האחרונה ההיא, וכיון דהקב"ה עוזר לה, נמצא נעשה סמך גדול בזו כי היו תהיה הקימה בודאי ולא תשאר הנפילה. ונראה לרמוז בס"ד, אות מ ' במספר הקדמיי עולה קמ"ה [א+ב+ג+ד+ה+ו+ז+ח+ ט+י+כ+ל+מ עולה 145] , הרי מצד של נו"ן שהוא נפילה נרמז קימה, וצד הב' של נוּ"ן יש ס מ"ך, שהוא סמיכה. גם אות נו"ן במספר הקדמיי קצ"ה [א+ב+ג+ד+ה+ו+ז+ח+ט+י+כ +ל+מ+ג עולה 195] . ובזה יובן הפסוק (ישעיה סב, יא) הִנֵּה יְיָ הִשְׁמִיעַ אֶל קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ לְבַת צִיּוֹן הִנֵּה יִשְׁעֵךְ בָּא ר"ל קְצֵה הָאָרֶץ זה אות נוּ"ן שבו נפילה, הִנֵּה יִשְׁעֵךְ הוא אות סמ"ך אשר עומד בצידך בָּא. גם סמ"ך במספר הקדמיי עולה רנ"ה [א+ב+ג+ד+ה+ו+ז+ח+ט+י+כ+ל+מ+נ+ס עולה 255] , לז"א: וּפְדוּיֵי יְיָ יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה (ישעיה נא, יא) , באות סמ"ך שמספרו רנ"ה [255] .