בניהו על ברכות ג:

אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הֲוֵי הַלַּיְלָה, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, שָׁלֹשׁ. נ"ל בס"ד, אלו ואלו דברי אלהים חיים. כי לעניינים הרוחניים של מעלה נחלק הלילה לארבעה מִשְׁמָרוֹת, אך בעניינים הארציים נחלק לשלשה, ונמצא בלילה יש מציאות של ארבעה ויש מציאות של שלשה, וסימן לדבר שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת (משלי ל, כט) . ולכן המן שהיה יורד בלילה דוקא נמשל כזרע גד, דכתיב וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח (במדבר יא, ז) , כי מִשְׁמָרוֹת הלילה הם גד, שהם שלשה למטה וארבעה למעלה.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי נָתָן? הקשה הצל"ח ז"ל, כיון דדברי רבי קדמי בברייתא, הו"ל לשאול מ"ט דרבי ברישא? ונ"ל בס"ד, כי דברי רבי הם מוכרחים ע"פ הסברא כהשקפה הראשונה ואין צריך לשאול עליהם טעם, יען כי חלוקת הלילה לחצאין נזכרת בכמה מקומות דכתיב חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ (תהלים קיט, סב) , וכתיב כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא (שמות יא, ד) , דפירושו בהחלק הלילה, כמ"ש רש"י ז"ל, ולכן לדברי רבי דהוי ארבעה מִשְׁמָרוֹת הם נחצאין, אך לדברי רַבִּי נָתָן דס"ל שלשה אין השלשה נחצאין למשמרות, לכך שאל מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי נָתָן. ואחר דמצא לר"ן טעם מן הכתוב אז שאל על רבי, כיון דלר"ן יש הכרח מן הכתוב, והשיב גם לרבי יש הכרח.

אֵין הַקֹּמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי, וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ. הא דדימה את ישראל כַּאֲרִי בדבר זה, נ"ל בס"ד דאיתא בפ"ד מ"ז דמידות, ההיכל צר מלאחריו ורחב מלפניו ודומה לארי, מה ארי צר לאחריו ורחב מלפניו אף ההיכל וכו', ע"ש. ונ"ל לכן כתיב בישראל וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא (במדבר כג, כד) שדימה אותם לארי, כי עולם הבא חשיבה לפניו של אדם, כי עדיין לא בא בתוכה אלא עתיד לבא. אבל עולם הזה שכבר בא בה, תתייחס לאחוריו כי מדי יום ביומו הוא יוצא ממנה, וימיה שכבר באו ועברו נעשו לאחוריו. והנה ישראל מידתם הטובה היא לפזר ממון לצורך עולם הבא, הן בשביל קיום מצוות עשה הן בשביל קיום מצוות לא תעשה, ואין מקמצין בצרכי עולם הבא שהיא לפניהם, אבל בצרכי עולם הזה שמתייחסת לאחוריהם מקמצין, כן הוא מדת הצדיקים והטובים, וכן דומין לארי שהוא צר מלאחריו ורחב מלפניו ולכן כתיב בהו וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא, ולכן בצדיקים כתיב הֵיכַל יְיָ הֵמָּה (ירמיה ז, ד) דוגמת ההיכל שהוא צר מלאחריו ורחב מלפניו. ולז"א אֵין הַקֹּמֶץ – של העשיר, מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי , ר"ל את עני שבישראל שדומה לארי שהוא צר מלאחריו ורחב מלפניו, דאפילו העני עושה הוצאות בהרחבה בצרכי עולם הבא, הן בהוצאות שבת ויום טוב, הן באכילתו בחול, אם קונה בשר קונהו ביוקר על שוויו בשביל הכשרות ובשביל הגביל"ה, ואחר שקונהו משליך החלבים שבהם עיקר השומן של הבשר, וגם נחסר משקלו, וכן כיוצא בשאר מאכלים שיש איסור והיתר הן גבינה ודגים הן יין וכיוצא. ואומרו וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחֻלְיָתוֹ ר"ל אפילו אותם שיש להם קרקעות או עסק של מקח וממכר, או אומנות ומלאכה שמתפרנסים במעשה ידיהם, אין מתמלא מהכנסה שלו, שאם הכנסתו מאה צריך לו הוצאות מאה ושלושים או יותר.