בניהו על ברכות מז:

אֵיזֶהוּ עַם הָאָרֶץ? כָּל שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל חֻלָּיו בְּטָהֳרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְעַשֵּׂר פֵּרוֹתָיו כָּרָאוּי. נראה לי בס"ד, הטעם שנקרא עַם הָאָרֶץ בחסרון דברים אלו, כי האוכל חוליו בטהרה הרי זה מאיר לחומר שלו המכונה בשם ארץ, כמ"ש רז"ל (סנהדרין צא:) וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ (תהלים נ, ד) זה הגוף, ולהיפך הרי זה מחשיך את הארץ זה החומר, ולכן נקרא עַם הָאָרֶץ , עַם ר"ל: מחשיך, מלשון גחלים עמומות. וכן המעשר פירותיו כראוי הרי זה מאיר לארץ, שממנה יצאו פירות אלו מן החשך החופף עליה, כמ"ש: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ (ישעיה ס, ב) , ולהיפך הרי זה מחשיך הארץ, לכך נקרא עַם הָאָרֶץ.

הַאי דְּאִיעֲנִישׁ רָמִי בַּר חָמָא, דְּלָא אַזְמִין עֲלֵיהּ דְּרַב מְנַשְׁיָא בַּר תַּחֲלִיפָא. הא דהכניס רבא עצמו בעובי הקורה לברר הענוש שנענש בו רמי בר חמא, נ"ל בס"ד כדי להציל עצמו ולנקות עצמו מן התרעומת, שלא יאמרו הוא היה סיבה לפטירת רמי בר חמא. והיינו דאיתא בגמרא (בבא בתרא יב:) דרבא ורמי בר חמא בעודם ילדים קטנים, הוו יתבי קמיה דרב חסדא, והיתה בת רב חסדא בת קטנה יושבת בחיק אביה, אמר לה אביה למי משנים אלו תנשאי, ותאמר את שניהם, ענה רבא ואמר אנא בתרא (יבמות לד:) , וכן הוה להו שנשאה רמי בר חמא תחלה ונפטר, ואחר כך נשאה רבא. ולכן כדי שלא יאמרו על רבא שהוא גרם שיפטר רמי בר חמא וישא את אשתו, כי אמר ואנא בתרא, דמוכרח שיפטר רמי בר חמא, ואם לא היה אומר כן היה נושאה רמי בר חמא ותשאר אצלו עד זקנתו ולא היה נפטר קודם זמנו כדי שישאנה רבא, ונמצא דבריו עשו רושם שיפטר רמי בר חמא קודם זמנו, לכך אמר הא דְּאִיעֲנִישׁ רָמִי בַּר חָמָא שיפטר קודם זמנו משום דְּלָא אַזְמִין עֲלֵיהּ דְּרַב מְנַשְׁיָא בַּר תַּחֲלִיפָא ואני לא גרמתי כלום בדבר זה, דאפשר שישאר בחיים עד זקנתי ואני לא אשא את אשתו, או מה שאמרתי אנא בתרא אינו מוכרח שימות רמי בר חמא, אלא יהיה לו סיבה שיגרשנה וישאר בחיים ואקחנה אני.

הַמְּשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ". לִדְבַר מִצְוָה שַׁאנִי. קשה איך מצוות עשה מן התורה נדחית משום מצוה תפלה שהיא דרבנן? ונראה לי דכאן נמי איכא מצוות עשה מן התורה שהיא מצות קדושה של נַקְדִּישָׁךְ, דלדעת הזוהר היא מצוות עשה מן התורה, ככתוב (ויקרא כב, לב) : וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות.

רָבָא אַחֲוִי לִשְׁמֵי טְלָלָא, אַבַּיֵי נָפַק לִבְרָא, אַחְוִי כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא. קשה למה נָפַק אַבַּיֵי לִבְרָא כדי דיחוי כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא, היה לו למחוי כְּלַפֵּי טְלָלָא בעודו יושב במקומו, וכדעבד רבא? ונראה לי בס"ד, דאביי הבין מדעתו דרבא יחוי לשמי טללא, ואמר בדעתו אם גם אני אעשה כן אינו ניכר ששנינו מבינים בדבר זה, אלא יאמרו אחד לבדו הבין, והשני עשה כמו שעשה חבירו שלא במתכווין, ואינו יודע מה הוא משיב, כי אי אפשר לצמצם ששנינו נחוי ביחד ממש. לכן נתחכם אביי כששאל רבו רַחֲמָנָא הֵיכָא יָתִיב? הדבר יצא מפי רבו קפץ הוא תיכף ועמד אצל הפתח מבחוץ להראות בידו כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא, ונמצא דאביי לא ראה מה עשה רבא, כי הצד דנפק אביי ואחוי ביה הוא אחריו של רבא, יען כי רבא יושב לפני רבו פניו כנגד רבו, ואחוריו כנגד הצד דנפק אביי שם, ותחילה היו יושבים אביי ורבא ביחד, כתף בצד כתף, פניהם כנגד רבם ואחוריהם כנגד צד הפתוח לחוץ, ונמצא עתה אביי לא ראה מה שעשה רבא וכן נמי רבא לא ראה מה שעשה אביי, כי הוא פניו כנגד רבו, ואחוריו כנגד הצד דנפיק ליה אביי, ולכן אמר להם רבם: תַּרְוַיְכוּ רַבָּנָן הֲוִיתוּ.