בניהו על ברכות מח.

אָמַר לָהּ: קָא חָזִית, דְּלָא מְקַבְּלֵי מָרוּת. קשה, והלא קרא קאמר, ואיך ניכר דלא מקבל מרות? ונראה לי בס"ד, דהוא לא אמר אלא רק התחלת הפסוק בלבד, דכתיב: סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ , ולא סיים בֵּין נְדִיבִים תּוֹשִׁיבְךָ , כי בסיום זה יגיע הכבוד למלכא ומלכתא דקרי להו בשם נְדִיבִים, שהם התנדבו הכבוד הזה לעשותו לבעל התורה, ולכן ינאי חרה לו על זאת, כי דן בדעתו שבכונה מכוונת לא סיים הכתוב כדי שלא יתכבד בזה הסיום המייחס נתינת הכבוד אל שמעון בן שטח אל המלך והמלכה, שבנדבת לבם עשו לו הכבוד הזה להושיבו באמצע בינותם, ולכך הקפיד. ועוד נראה לי בס"ד, דשמעון בן שטח סיים הכתוב הזה כולו, אך לא סיימו ככתוב במשלי (ד, ח) אלא סיימו ככתוב בבן סירא, כי במשלי כתיב: סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה , ומזה משמע הכבוד שלו נותנת לו התורה עצמה ולא מגיע לו מאחרים, אך בבן סירא כתוב: סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ וּבֵּין נְדִיבִים תּוֹשִׁיבְךָ , דמשמע בעבור אהבת התורה אז תזכה לישב בין אנשים נדיבים שהם המלך והמלכה. נמצא בפסוק זה יש שבח וכבוד להמלך והמלכה דקרי להו נְדִיבִים, דמוכח בנדבת לבם עשו זאת להושיב את החכם בעל תורה ביניהם, ולכן אמר לָא מְקַבְּלֵי מָרוּת , דחשב בכונה עשה לומר פסוק משלי ולא אמר פסוק בן סירא, כדי שלא יתכבד ינאי המלך מהאי קרא. והנה לפ"ד רש"י ז"ל נשמע דגרסת הגמרא הוא דכתיב סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ, ולכך הוצרך לפרש סיפיה דקרא הוא תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה, לאפוקי שלא תחשוב ש אמר לו פסוק של בן סירא שמסיים וּבֵּין נְדִיבִים תּוֹשִׁיבְךָ.