בניהו על ברכות ג.

שְׁלִישִׁית תִּינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, וְאִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעְלָהּ. יש להקשות, בשלמא הסימן של אִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעְלָהּ, זה מצוי בסוף הלילה ששבעו שינה האשה ובעלה, ועל כן יושבת ומספרת עמו, אך התינוק אין סוף הלילה מיוחד ליניקתו יותר משאר עתות הלילה, דהתינוק אחר שישן דרכו להקיץ משנתו ארבע וחמש פעמים במשך כל הלילה כולה כדי לינק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ ואין סוף הלילה מיוחד ליניקתו יותר? ועוד, רוב התינוקות אין נשמע קול ביניקתם, ומהיכן ידע הזמן על פי זה הסימן של התינוק? ונ"ל בס"ד, דהסימן הוא רק במ"ש: אִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעְלָהּ, שזה יהיה בסוף הלילה במשמרת שלישית. ונקיט חלוקה של תינוק, לא לעשות בה סימן למשמרה שלישית, אלא נקיט לה כדי לפרש בה טעם לסימן של אִשָּׁה מְסַפֶּרֶת, כי התינוק כאשר יקיץ בשתי משמרות ראשונה ושניה כדי לינק, תניח אמו הדד בפיו לינק ממנו בעודה שוכבת על המטה שלה, והוא גם כן שוכב אצלה מן הצד, ולא תשב ישיבה ממש על מטתה להניח הילד בחיקה ולהניקו, כי קשה עליה נדנוד שינה מאחר שלא שבעה לה שינה. אבל במשמרה שלישית שהיא בסוף הלילה שכבר שבעה לה שינה, אז כשיתעורר התינוק לינק משדיה, היא יושבת ישיבה ממש ותניחהו בחיקה להניקו, וכיון דיושבת ממש, נסתלקה השינה מעיניה לגמרי, ואז יש לה דעת צלולה שתספר עם בעלה שגם הוא שבעה עיניו שינה. והכי קאמר: שְׁלִישִׁית , אותה שעה תִּינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ , ועל ידי כך הָאִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעְלָהּ , כי מאחר ששבעה לה שינה היא יושבת ממש בלתי נמנומי שינה, ואז תספר בדעת צלולה עם בעלה, ולעולם הסימן הוא במה שאשה מספרת עם בעלה. ובזה יתורץ בס"ד דקדוק אחר, שאמר: יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ דהוה סגי למימר, הַתִּינוֹק יוֹנֵק וְהָאִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעְלָהּ. ובזה ניחא, דכל זה איירי ביונק משדי אמו, דאז תקיץ אמו הקצה גמורה, וממילא תבא לספר עם בעלה. אבל אם יונק מן המינקת, אמו היא ישנה כשאר העולם, ואעפ"י ששבעה לה שינה לא תעמוד ממטתה ותשב לדבר עם בעלה, אלא נשארת על מטתה והשינה בעיניה נִים וְלֹא נִים, ואינה מספרת עם בעלה, והמינקת גם כן אין דרכה לספר עם אדוניה, ואין כאן סימן. והנה ענין חלוקת המשמרות דנקיט תנא דברייתא, נ"ל בס"ד מִשְׁמָרָה רִאשׁוֹנָה , רמז לפילוסופים הקדמונים כאריסטו וחביריו, שבסוף נגלה קלונם ונודעו שהם חמורים אין בהם תבונה, שבנו יסודות ספריהם על דברים שאינם אמת, ולכן אחר שנגלית חרפתם והכזבתם, בטלו כל ספריהם וחבקו אשפתות כי הכל עזבום, ולכן קראם חֲמוֹרִים שאין בהם תבונה. וּמִשְׁמָרָה שְׁנִיָּה כְּלָבִים צוֹעֲקִים, אלו פילוסופים האחרונים, דארז"ל: כלב – כולו לב, כן הם היה להם לב מבין ומרגיש שהבינו והרגישו בטעות פילוסופים הראשונים, והיו צוֹעֲקִים על דבריהם כי הבל המה, אך גם הם, מה שעשו ויסדו לא היה על דבר אמת, כי הם בנו בניין על פי השערת השכל שלהם. וּמִשְׁמָרָה שְׁלִישִׁית כנגד אומה הישראלית הקדושה. שכל בניינם וידיעתם בנויה על תורת אמת היא הקבלה והמסורת שקבל משה רבינו עליו השלום מסיני. וכנגד זה אמר תִּינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ – היא תורה שבעל פה. וְאִשָּׁה – קאי על התורה עצמה שנקראת בשם אִשָּׁה, כמ"ש בגמרא (יבמות סג, ב) , היא עצמה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעְלָהּ הת"ח הלומד בה, וכמש"ה וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ (משלי ו, כב) שהלומד אותה לשמה, ישרה עליו רוח קדושה וישיג הסתומות של התורה מלשון של התורה עצמה, וכאילו התורה היא עצמה מדברת עם לומדיה, וכמ"ש רוּחַ יְיָ דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי (שמואל ב, כג, ב) . וכאשר תמצא באדרא רבא קדישא, שהיו החברים דורשים בסודות התורה ומגלים אותם על ידי רוח הקודש אשר הופיעה עליהם. וכאשר פירשתי בס"ד מאמר רז"ל (יל"ש ישעיה, סי' תע"ט) שאמרו לעתיד יתקיים בישראל הכתוב: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְיָ (ישעיה נד, יג) , שיהיו לומדין תורה מהקב"ה. והדבר כפשוטו תמוה, והלא במעמד הר סיני כששמעו דברו אחד מפיו יתברך פרחה נשמתם, דכתיב נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ (שיר השירים ה, ו) , ואיך יהיו כל ישראל לומדים תורה מפיו יתברך? ופירשתי הכונה, שהקב"ה יערה עליהם רוח ממרום, אשר על ידי רוה"ק השורה עליהם יבינו נסתרות התורה מעצמן מלשון התורה עצמה, כי יתגלו להם תעלומות חכמה, וכאשר בקש דוד הע"ה: גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט, יח) בלתי מלמד שילמדני, וכה"א רוּחַ יְיָ דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי, ובזה נחשב להם שלומדים תורה מהקב"ה, כיון דלומדים בלתי מלמד כי אם על ידי הופעת רוח ממרום, ועד"ז למדו האבות ושאר צדיקים. ועז"א: וְאִשָּׁה – התורה היא מְסַפֶּרֶת עִם בַּעְלָהּ, להודיעו סודותיה וללמדו האמת, וכאשר הובא בזוה"ק משל נאה בזה.

לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ? לְמִקְרֵי קְרִיאַת שְׁמַע לְמַאן דְּגָנִי בְּבַיִת אָפֵל וְלָא יָדַע זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע אֵימַת, כֵּיוָן דְּאִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעְלָהּ וְתִינוֹק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, לֵיקוּם וְלִיקְרִי. הקשה הצל"ח ז"ל, למה שינה מלשון הברייתא דנקטה תִּינוֹק קודם אִשָּׁה, וכאן נקיט אִשָּׁה קודם תִּינוֹק? ע"ש. ונ"ל ע"ד מ"ש בס"ד לעיל, דהתינוק אינו משמיע קול ביניקתו כדי שיהיה זה סימן לשומע לדעת את הסימן, אך נקיט התנא חלוקה דתינוק כדי לפרש בה חלוקה דאשה, לומר למה היא מספרת עם בעלה בזמן זה שהתינוק כשיונק ממנה אחר ששבעה לה שינה, תשב ישיבה על כן תספר עם בעלה, ולהכי שם נקיט תינוק ברישא, כי ענין התינוק מסבב ענין ספור האשה דנחת להודיענו שדבר זה מסתבב מזה, אך כאן לא נחת ללמדנו שדבר זה נסתבב מזה, כי זאת ידענו מדברי התנא, אלא הכי קאמר כֵּיוָן דְּאִשָּׁה מְסַפֶּרֶת עִם בַּעְלָהּ וְתִינוֹק בשעה שהתינוק יוֹנֵק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, לֵיקוּם וְלִיקְרִי.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (כִּבְיָכוֹל) מְנַעְנֵעַ רֹאשׁוֹ וְאוֹמֵר: אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ. נ"ל בס"ד, דידוע בכתבי רבינו האר"י ז"ל ששם י"ה נרמז בכף האדם כי מספרו ט"ו, ובאצבעות יש י"ד פרקים והכף משלים מספר ט"ו. וידוע בכונות הקדיש בשער הכונות (דפ"י טו, ע"ג) באמירת בעל הקדיש שאומר: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא, שצריך לכוין שֵׁם י"ה יהיה רַבָּא, כי עתה אין השם שלם דכתיב כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ (שמות יז, טז) . ובעניית הקדיש שאומר יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, ג"כ צריך לכוין כונה זו: יְהֵא שֵׁם י"ה רַבָּא. נמצא האומר קדיש והעונה שניהם מכוונים בקלוסו של שֵׁם י"ה הרמוז בכף שיהא רַבָּא כלומר שלם באותיות ו"ה. ונמצא שני קלוסים של שֵׁם י"ה שאומר בעל הקדיש ושאומרים העונין קדיש, נרמזו באותות כ"ך שהם כף כף, ולז"א: אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ, כלומר: מקלסין אותו בשמות שרמוזים באותיות כ"ך שהם ר"ת כף כף. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב: נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם (איכה ג, מא) , כלומר: נִשָּׂא לְבָבֵנוּ לכוין בשני שמות י"ה הרמוזים בכפים שנכוין בהם שיהיו רַבָּא שלמים בו"ה. וז"א הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ (ישעיה מט, טז) , כלומר: שם י"ה הרמוז בְּכַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ, חַקֹּתִיךְ בי שלא תסתלק ולא תתעלם הארתו מכם.

וּמַה לּוֹ לָאָב שֶׁהִגְלָה אֶת בָּנָיו לְבֵין הַגּוֹיִם. נ"ל בס"ד, דידוע שנשמות ישראל יצאו מחיבור תפארת ומלכות, ולכן כתיב בָּנִים אַתֶּם לַיְיָ אֱלֹהֵיכֶם (דברים יד, א) . וידוע שנרמזו תִּפְאֶרֶת וּמַלְכוּת בשם אֱלֹהִים באופן זה, והוא אֵלִי ( אֱלֹ הִ י ם) רמז למלכות שנקראת אֵם [41] הַבָּנִים, כמספר אותיות אֵלִי [41] . ואותיות מ"ה דשם אֱלֹ הִ י ם רומזים לתפארת שהוא בחי' שם מ"ה כנודע, ועיין בקה"י. והנה בגלות כתיב וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם (ישעיה נ, א) ולכן אותיות אֵלִי [41] שהם גי' אֵם [41] נפרדים, ולז"א אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי (תהלים כב, ב) . ובזה יובן בס"ד (תהלים פח, ה) נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל פירוש: בגלותי נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר וְהָיִיתִי כְּגֶבֶר שֶׁאֵין לוֹ אֱיָל הם אותיות אֵלִי דשם אֱלֹהִים שהם גי' אֵם, ונמצא בגלות נפרדים אותיות אֵלִי שהם מספר אֵם כדכתיב: וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם, ונשאר רק אותיות מ"ה שרומזים לתפארת. ולכן אמר: וּמַה לּוֹ לָאָב הוא התפארת דרק אותיות מ"ה נשארו לו בעבור שֶׁהִגְלָה אֶת בָּנָיו, דאז נפרדו אותיות אֵלִי שהם גי' אֵם. ובאופן אחר נ"ל בס"ד, דאיתא בספר קה"י ז"ל דהמלכות בתוקף שלה נקראת איומה, ועל שמה נקראו ג"כ ישראל בשם זה דכתיב אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת (שיר השירים ו, ד) . אך כאשר חוטאים יתהפכו אותיות איו ד איו מה, לאותיות אוֹי , כמ"ש אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ (איכה ה, טז) וישאר רק אותיות מ"ה שהם אחרית איו מה. וז"ש אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם (דברים לב, כ) , ר"ל ישאר רק אותיות מָה אַחֲרִיתָם, ע"ש. ובזה יובן בס"ד איומה כַּנִּדְגָּלוֹת. חלק התיבה לשתים וקרי בה: 'כנד גלות' ר"ל כאשר נד ובטל הגלות אז היא שלימה באותיות איומה כולם. והנה כתוב בכתבי הרמ"ז ז"ל, דתואר זה של איומה שנקראו בו ישראל, הוא אב על כל ד' תוארים של אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי (שיר השירים ה, ב) , שקרא הקב"ה את ישראל בהם, ופירש טעמו שם ע"פ הסוד, ובזה יובן בס"ד: וּמַה לּוֹ לָאָב כלומר: תואר איומה שהוא אב לכל התוארים כמ"ש הרמ"ז ז"ל, נשאר באותיות מָה בלבד, יען כי אוֹי לָהֶם לַבָּנִים, פירוש: אותיות איו דאיומה, נהפכו אותיות אוֹי לַבָּנִים אלו ישראל, שֶׁגָּלוּ מֵעַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם.