בניהו על ברכות לב.

אִלְמָלֵא שָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ, נִתְמוֹטְטוּ רַגְלֵיהֶם שֶׁל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל. צריך להבין, מאי משמעות 'רגלים' דנקיט הכא, ולמה תלה הדבר הזה ברגלים? ונ"ל בס"ד, כי ידוע שישראל מתקבלת תשובתם וניצולים מן הקטרוג בשתים. חדא, על ידי השפלות והענוה , שיהיה כל אחד ואחד מך בעיני עצמו, דאז נחשב כאילו הקריב הקרבנות כולם ואף על פי שאין בית המקדש קיים, ובזה תתקבל תשובתם, ולא יהיה עליה קטרוג מצד חסרון הקרבנות, באומרו: תְּשׁוּבָה בְּלֹא קָרְבָּן לָא מְהַנְיָא. והב', הוא השבת , כמ"ש רז"ל (שבת קיח:) ע"פ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ (ישעיהו נו, ב) אַל תִּקְרֵי מְחַלְּלוֹ אֶלָּא מָחוּל לוֹ, דכיון שהם שומרים שבת לא יוכלו המקטרגים לקטרג על תשובתם, וכמ"ש רז"ל (ב"ר כב, יג) : אמר לו אדם הראשון לקין, מה נעשה בדינך? אמר לו: עשיתי תשובה ונתפשרתי! א"ל: כל כך גדול כחה של תשובה?! פתח ואמר מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת (תהלים צב, א) . וכבר המפרשים ז"ל, כתבו כמה טעמים לדבר זה שתהיה שמירת שבת מועלת לקבלת תשובה. הרי איכא תרתי לקבלת ישראל בתשובה ויהיו ניצולים מן המקטרגים, חדא, מצות שבת, והב' ענוה ושפלות, שיהיה כל אחד ואחד מך בעיני עצמו. וב' דברים אלו רמוזים בסוף אותיות יִשְׂרָאֵל , כי ידוע דארז"ל: שם ישראל הוא אותיות לִי רֹאשׁ , וסוף לִי הוא אותיות מָךְ , וסוף רֹאשׁ הוא אותיות שַׁבָּת , וכל סוף הוא נקרא רֶגֶל להקודם אליו. ואמר כאן, אף על פי דאיכא ב' דברים הרמוזים בסוף שם 'יִשְׂרָאֵל' שהם עוזרים ומסייעים את ישראל כנגד המקטרגים, עם כל זה אם לא היו שלשה מקראות אלו המורים שיש לישראל תקנה בתשובה, ולא ינהג בהם מאמר 'הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת' (יחזקאל יח, ד) , כדינו של בשר ודם עם מלך בשר ודם, הָיוּ מִתְמוֹטְטִין רַגְלֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל ר"ל: ב' דברים אלו שהם 'מָךְ וְשַׁבָּת' הרמוזים בסוף שם 'יִשְׂרָאֵל'.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, [מֹשֶׁה] לֶךְ רֵד מִגְּדֻלָּתְךָ. קשה, דהאי רֵד אינה ירידה של הליכה, אלא ירידה מן הגדולה, אם כן למה אמר לו לֶךְ רֵד, הול"ל: רֵד דוקא? ונ"ל בס"ד, שרצה הקב"ה שיתפלל משה רבינו עליו השלום אותה שעה בעד ישראל, וימליץ טוב עליהם ויחזיר עטרה ליושנה. וידוע, כי משה רבינו עליו השלום היה כוחו בפיו שיתפתלל ולא תשוב תפילתו ריקם, מפני שהיה בחינת גבורות של אותיות 'מי' דשם אלק ים , שהם סוד הבל דפומא וחוטמא, ולכך היה לו כח גדול בדיבור שלו הן בתפילתו הן בהמלצת יושר שעושה על ישראל, ואם היה אומר לו רֵד מִגְּדֻלָּתְךָ, היה ירא להתפלל בעד ישראל ולהמליץ טוב עליהם, כי גדולתו היא זאת שיש לו כח בפה כאמור, ועתה נטל גדולתו וכחו ממנו, וכמה יוכל לרצות, ובאמת הקב"ה רוצה שיתפלל וימליץ טוב ויקבל דבריו להציל את ישראל, לכך אמר לו 'לֶךְ' רֵד מִגְּדֻלָּתְךָ , עתה בעודך למעלה אצלי עודך בגדולתך וכוחך שהיה לך, אך רק אחר שתלך מכאן אז רֵד מִגְּדֻלָּתְךָ. ובזה הבין כי עתה בעודו למעלה קודם שהלך מן המקום ההוא עודנו בתוקפו וגבורתו ולכך אז התחיל להתפלל ולדבר טענות של זכות בעד ישראל. ולכן אמר בתחילה תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וְלֹא הָיָה בּוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר, פירוש: תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ – הם הגבורות של אותיות 'מי' וְלֹא הָיָה בּוֹ כֹּחַ לְדַבֵּר , כי כח הדיבור שלו בא לו מן גבורות אלו שהם סוד הבל, אך כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ: הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם (דברים ט, יד) אמר משה דבר זה תלוי בי. ונ"ל בס"ד, הכונה דריש תיבת 'מִמֶּנִּי' – 'מן מי' שאמר לו הֶרֶף מן אותיות 'מי' דשם אלהים שהם סוד הבל שלא תתחזק בהם, אז ידע משה רבינו עליו השלום כי עדיין לא נסתלק כוחו זה ממנו, דאם נסתלק למה אמר לו 'הֶרֶף מן מי'? לכן אָמַר מֹשֶׁה: דָּבָר זֶה תָּלוּי בִּי , כלומר: כח זה של 'מי' עודנו תלוי 'בִּי' ולא פירש ממני, ואז מִיָּד נִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים , כיון דידע דעדיין יש אצלו כח זה. ולא זז משם עד שאמר לו: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ , ואז ממילא גם גזרת רֵד מִגְּדֻלָּתְךָ נתבטלה, מאחר דסלח לישראל, אם כן נעקר הגדר מעיקרו, וכאילו לא חטאו, ואז נשאר בגדולתו.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים: תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ כַּנְּקֵבָה. יש להקשות, למה נקיט כִּנְקֵבָה, לימא תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ? ועוד יש להקשות למה קראו בֶּן עַמְרָם? ועוד למה הביא הוכחה מן נסים של הים ולא אמר לו נסים שהיו במצרים גם כן שכולם פלאות הם? ונ"ל בס"ד, כונת משה רבינו עליו השלום לומר, דאומות העולם אף על פי שידעו נסים ונפלאות שעשית במצרים, יאמרו שברוב הנסים נעשה חולשה ח"ו, כאשה זו דאף על גב דיולדת כמה עבורין לשלום, עם כל זה כיון שהתחיל ליהנות נסים ראשונים תש כוחו ח"ו כנקבה זו שמתעברת ויולדת וחוזרת ומתעברת, דאף על גב דכל לידות שלה הם לשלום עם כל זה תש כוחה עיבור אחר עיבור מחמת רבוי העבורים שמתעברת בזה אחרי זה, ולכן אמר: כַּנְּקֵבָה. והשיב לו הקב"ה: בֶּן עַמְרָם , וַהֲלֹא כְּבַר רָאוּ נִסִּים שֶׁעָשִׂיתִי עַל הַיָּם , ובהם ראו דאלו הנסים האחרונים חזקים עשר ידות על נסים הראשונים שהיו במצרים, שכל מכה ומכה שהיה במצרים היתה של חמש מכות, ולפי דבריהם היה צריך שיתמעט הכח באחרונים. והשיב משה רבינו עליו השלום אין הכי נמי, לדברים אלו שאומרים תָּשׁ כֹּחוֹ כַּנְּקֵבָה, שתש כחה ברבוי העיבורים יש סתירה מן נסים שעשית על הים, אך הם יאמרו עוד טענה אחרת ודבר אחר שאין לו סתירה מנסים שעל הים, והוא כי יֹאמְרוּ: לִפְנֵי מֶלֶךְ אֶחָד הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד, וְלֹא כְּנֶגֶד שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים. ובזה מובן מה שקראו עתה בֶּן עַמְרָם, כי ידוע בן גבור ותקיף בגבורתו קורין אותו על שם אביו הזכר, אבל החלש קורין אותו על שם אמו שהיא נקבה וחלושה. וידוע משה רבינו עליו השלום נשאר בכוחו וגבורתו עד יום פטירתו, לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה (דברים לד, ז) , ולכן מאחר שלא נראה בו סימני חלישות ראוי היה לקראו בֶּן עַמְרָם על שם אביו הזכר, כי כל זכר גבור וכל נקבה חלושה, ולזה קראו עתה בֶּן עַמְרָם לרמוז כי איך יאמרו כי אני ח"ו זקנתי ותש כוחי חלילה, והלא אתה עתה בן שמונים ועודך גבור שראוי לקראך בֶּן עַמְרָם בעבור תוקף הגבורה שלך, ואם אתה שלוחי ועבדי כך, איך יאמרו כדברים האלה עלי שתש כוחי כנקבה ח"ו.

מִנַּיִן שֶׁחָזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהוֹדָה לוֹ. אין הכונה שהשכיל משה רבינו עליו השלום יותר, שידע שיאמרו טענה זו דל"א מלכים, ולא ידע ח"ו השי"ת, דודאי החושב כן הרי זה כופר בעיקר! אך זה דרכו יתברך לחבב הצדיקים בדרך זה, על דרך מ"ש בגמרא (כאן דף לג) , הַהוּא דְּנַחֵית קַמֵּיהּ דְּרַבָּה וַאֲמַר: אַתָּה חַסְתָּ עַל קַן צִפּוֹר, אַתָּה חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ, אֲמַר רַבָּה כַּמָּה יָדַע הַאי צֻרְבָּא מֵרַבָּנַן לְרַצּוֹיֵי לְמָרֵיהּ!, אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי וְהָא "מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ" תְּנַן! ואמרו בגמרא דְּרַבָּה לְחִדּוּדֵי לְאַבַּיֵי הוּא דְּבָעֵי דאמר דברים שאינם כדי לידע אם אביי חכם הוא להרגיש בהם. וכן כאן, בתחלה השיב השי"ת וַהֲלֹא כַּמָּה נִסִּים עָשִׂיתִי לָהֶם עַל הַיָּם, אף על פי שידע שיש טענה אחרת של ל"א מלכים שיאמרו האומות העולם, ולזאת אין סתירה מן הים, כדי לזכות את משה רבינו עליו השלום שהוא ישיב תשובה נצחת.