בניהו על ביצה כה:

לֹא יֹאכַל אָדָם שׁוּם וּבָצָל מֵרֹאשׁוֹ, אֶלָּא מֵעָלָיו, וְאִם אָכַל, הֲרֵי זֶה רַעַבְתָּן. פירוש אם יאכל מראשו אין צריך להתעכב אלא הוא יכול לאכול תכף, אבל אם יאכל מצד הדבוק בעלין צריך להתעכב עד שיחתוך העלין, ולכן אם אוכל מראשו מחזי רעבתן דהרואהו אומר שהוא אוכל מצד זה כדי לאכול במהרה.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲפִלּוּ כְּתוּרְמוּס זֶה, שֶׁשּׁוֹלְקִין אוֹתוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה, לֹא עֲשָׂאוּנִי בָּנַי. פירוש הם עבדו ז' מיני עבודה זרה דמנה להו קרא ונמצא נטמאו בשבעה מיני טומאה, והמרירות של התרמוס הוא משל לטומאת העבודה זרה, והשליקה של התרמוס משל לפרענות ויסורין שהביא עליהם כדי שבאלו היסורין תוסר מרירות הטומאה מהם ואכילת התרמוס אחר שליקתו הוא משל לתשובה שצריכין ישראל לעשות אחר ביאת היסורין עליהם, ולזה אמר אֲפִלּוּ כְּתוּרְמוּס זֶה שאוכלין אותו אכילת עראי אחר שליקתו שקנוח סעודה אכילת עראי היא לֹא עֲשָׂאוּנִי בָּנַי, כי אני שלקתי אותם ביסורין כדי להסיר מרירות שבע מיני טומאה של עבודה זרה מהם דעל ידי כך יעשו תשובה גמורה של קבע והם אפילו תשובה קלה של עראי לא עשו אחר היסורין שהבאתי עליהם.

שְׁלֹשָׁה עַזִּין הֵן; יִשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת. כֶּלֶב בַּחַיּוֹת. תַּרְנְגוֹל בָּעוֹפוֹת. קשא והלא יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר, הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר (משנה אבות ה, כ) ואם כן כאן הוה ליה למימר נָּמֵר בַּחַיּוֹת? ונראה לי בס"ד דהכא קאמר על אותם שהם עזים מצד טבעם ומזגם, אך הנמר עזותו מצד הפיסול שלו שהוא מצד אביו ואמו, דהא כתב הרב אמת ליעקב ניניו ז"ל (מערכת הנו"ן של מבוא שערים אות י"ט) בשם הגאון מוהר"ן ז"ל דהנמר הוא ממזר, שכשהלביאה תובעת לארי לתשמיש מתביישת ממנו והופכת פניה לקיר ועומדת כך שיעור זמן מה עד שיעבור הארי ויראה אותה וישכב עמה, ולפעמים יזדמן דקודם שיעבור הארי יעבור חזיר היער ויבא עליה ויוצא מהם נמר שהוא עז פנים, ולכן כל מי שיש לו עזות פנים יש בו חשש ממזרות, וזהו הנמר דקליפה וכו' עיין שם. נמצא עזות הנמר באה לו מכח יחוסו שהוא הממזרות שיש בו, ולכן לא הזכיר הנמר כאן, כי כאן איירי בעזין מצד טבעם ומזגם.