בניהו על ביצה טז.

הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו. קשא דילמא משה רבינו ע"ה שלא הודיעו שאני, מפני שהוא מוכרח שידע בראותו כי יראים ליגש אליו, ובודאי שאל ואמר לו הטעם כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו, אבל אדם דאין סופו לדעת צריך להודיעו? ונראה לי בס"ד דיליף זה ממה שהוצרך הכתוב לומר ולפרש 'וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו' ומאי קא משמע לן? הא ודאי לא ידע מעצמו דאין אדם רואה הפנים שלו אם לא יגידו לו אחרים מה שרואין בו! לכן יליף דבא הכתוב ללמדנו דין זה דהנותן מתנה אין צריך להודיעו. והנה הטעם דהוה סלקא דעתך שצריך להודיעו, כתב רש"י כדי שלא יהא חושב ותוהה ומהיכן בא לו דבר זה, ועיין מהריק"ש מה שכתב בכונת רש"י ז"ל, ונראה דיש חסרון איזה תיבות בדפוס בדברי רש"י ואנא עבדא נראה לי הא דאמר אין צריך להודיעו הכונה הוא דאין צריך להודיעו בשביל מה נתן לו המתנה אם בשביל הנאה שקבל ממנו מכבר או בשביל העתיד או בשביל מזכרת אהבה, והכי דייק לישנא דאמר הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ דמשמע דנותן לו להדיה שידע חבירו מי הוא הנותן לו, ויליף ממשה רבינו ע"ה דלא הודיעו השי"ת בשביל מה היה לו קירון פנים אם בשביל זכותו או בשביל כבוד ישראל.