בן יהוידע על יומא לה:

כֹּהֵן שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ כֻּתֹּנֶת. יש להקשות הוה ליה למימר 'שֶׁעָשָׂה כֻּתֹּנֶת' ולמה מזכירה על שם אִמּוֹ דמשמע שהיא משתדלת במעשה הכתונת טפי? וכן אָמְרוּ עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן פַּאבִּי וְעַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ. ונראה לי בס"ד דאיתא במכות (מכות יא.) על הורגין בשוגג שגולין לערי מקלט 'לפיכך אמותיהם של כהנים מספיקות להם מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שלא ימותו' עיין שם. וידוע דכתונת מכפרת על שפיכות דמים כמו שנאמר (בראשית לז, לא) 'וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם' ולכן מאחר שאמותיהם של כהנים הם שמים לב בעבור בניהם שלא יתפללו עליהם אלו השופכי דם בשוגג שימותו לכך משתדלים לעשות הכתונת המכפרת על שפיכות דמים מצוה מן המובחר כדי שתגין שלא יהיה שפיכות דמים בישראל ולא יצטרכו לגלות לערי מקלט ואז יהיו בניהם ניצולים מקללות הגולין דגלות אין כאן גם קללה אין כאן.

שֶׁמָּא לֹא יִמְסְרֶנָּה יָפֶה יָפֶה. כפל הלשון רוצה לומר בפה ובלב דחיישינן כיון דהוא עצמו מתכבד בה לכך הוא מוסרה ואם לא היה לו כבוד בה לא היה מוסרה מלב ונפש ורצון טוב. ולפי ההשערה כתונת רבי אלעזר בן חרסום שהיתה משתי רבוא עולה למספר גדול ואף על גב דדברו חכמים בלשון גוזמא אפשר דהכא לאו גוזמא הוא.

אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה. נראה ודאי שהלך וקידש בביתו מבעוד יום ובא לשם אחר חשיכה כי היו קובעים ללמוד בית המדרש גם בליל שבת ויש הולכים לביתם אחר חצות לילה לקיים עונת תלמידי חכמים ויש שאין הולכים לביתם דאין להם עונה כי אין נשיהם טהורים ולכן נשארים בבית המדרש עד אור הבוקר, ונזדמן שאותו ליל שבת נשארו שמעיה ואבטליון בבית המדרש כל הלילה והנה בודאי שאותו ערב שבת הזמין לו הקב"ה פרנסתו כנהוג שהוא טְרַפָּעִיק. ומה שאמרו לֹא מָצָא לְהִשְׂתַּכֵּר היינו כדרכו שהוא טְרַפָּעִיק שלם ונעשה לו כך בהשגחה כדי להביאו ליד נסיון להרבות שכרו וכדי שהעולם ילמדו מוסר ממנו. ומה שהיה מוכרח ליתן לשומר בית המדרש חצי טרפעיק בכל יום עיין מהרש"א שכתב ב' טעמים והם רחוקים. ונראה לי בס"ד דלעולם הבית המדרש היה בתוך העיר דהכי מסתברא מכמה טעמים אך השומר היה בו צורך לבית המדרש בשביל הלילה שאי אפשר להניח פתח בית המדרש פתוח כל הלילה ומוכרח שיעמוד השומר אצל הפתח כל הלילה לפתוח לכל הבא ולנעול אחריו, וגם עוד אפשר שהוצאות של הדלקת אש בימי הקור וגם הדלקת שמן לנרות הכל יעשה השמש מכיסו ותמורת כל זה יקח לו הרווחה זו שיקח מכל אדם חצי טרפעיק ואם לא יתנו לו לא יכניסם יען כי הוא עושה הוצאות כנגד הרווחה זו, והנכנס לבית המדרש בליל שבת מקדים להביא חצי הטרפעיק ביום ששי מבעוד יום והלל ע"ה כיון שלא הביא לא הכניסו ולכך עָלָה וְיָשַׁב עַל פִּי אֲרֻבָּה לִשְׁמֹעַ תּוֹרָה.

וְיָרַד עָלָיו שֶׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם. קשה למאי אצטריך לפרש 'מִן הַשָּׁמַיִם' פשיטא הוא דהשלג יורד מן השמים? ונראה לי בס"ד דאותו היום לא היה קור גדול שראוי לירד בו שלג אלא ירידת השלג היתה בהשגחה פרטית מן השמים ואינה טבעית מחמת הקור, ולזה אמר וְיָרַד עָלָיו שֶׁלֶג בהשגחה מִן הַשָּׁמַיִם ולא מחמת הקור. ובזה יתורץ דקדוק אחר דאם היה קור גדול ויורד שלג בטבע איך סיכן עצמו הלל ע"ה לישב על הגג והשלג יורד עליו הלא איתא בגמרא דקמא (בבא קמא סא.) אמר דוד המלך ע"ה כך מקובלני מבית דינו של שמואל כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים הלכה משמו? ובזה ניחא דבעת שֶׁנִתְלָה עַל אֲרֻבָּה לא היה קור גדול ולא היה יורד שלג אלא אחר שנתלה והעמיק מחשבתו בדברי תורה ירד השלג בהשגחה והוא להיותו מעיין בעומק דברי תורה לא הרגיש וכמו שאמרו בשבת (שבת פח.) על רבא דהיה מעיין בשמעתתא ויתבה אצבעתיה תותי כרעיה ונתמעכה עד שיצא דם ממנה ולא הרגיש מחמת טירדת עיונו. ואחר כך מרבוי השלג נתקרר הרבה ונתעלף שלא היה בו כח לקום לפרוק מעליו השלג ולכן גם שמעיה אמר בלשון ספק שמא יום מעונן דאם היה קור גדול לא היה מסתפק בזה והיה מחליט דודאי יום מעונן. ונראה לי דהיה דרכם לדרוש בליל שבת בבית המדרש ובפרט אחר חצות לילה ברזין עלאין , ולזה אמר כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. והא דנעשה פרסום צדקתו בחיבוב התורה בַּשֶּׁלֶג ולא באופן אחר נראה לי בס"ד, כי יש שלשה מיני אילופים כלומר לימודים. האחד לימוד הסוד והשני לימוד המשניות דהיינו בקיאות בהלכות פסוקות, והשלישי לימוד העיון והסברא לדעת טעם כל הלכה והלכה. וכל לימוד נקרא אלף מלשון (איוב לג, לג) 'וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה' וכן (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' ושלשה פעמים אל"ף עולה שֶׁלֶג [אלף 111 × 3= שֶׁלֶג 333] לכך חיבוב תורה שהיה לו בשלשה לימודים הנזכרים נתפרסם ונודע בענין הַשֶׁלֶג שֶׁיָרַד עָלָיו. ולכך היה עליו שֶׁלֶג שְׁלֹשָׁה אַמּוֹת כנגד שלשה לימודים הנזכרים והם י"ח טפחים שעשה לו הקב"ה נס ונשאר חי. ונראה לי בזכות חיבוב תורה של הלל אשר נתפרסם ונודע במעשה זו שהיתה בליל שבת, לכך אחרי זה עלה לגדולה ולנשיאות מסיבת השבת שחל להיות ערב פסח בשבת ולא ידעו אם פסח דוחה שבת עד שבא הלל ע"ה והודיעם, נמצא סיבת נשיאותו היה מכח השבת.

רָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. הקשה הגאון פתח עינים ז"ל מה חידוש זה, והלא פקוח נפש דוחה שבת? ועוד הוה ליה למימר כן בעת שמצאוהו קודם שעשו לו כל אותם המעשים יעוין שם. ונראה לי בס"ד כי באמת לא הוצרכו לחלל שבת באיסור תורה שנקרא חילול ממש, דרחיצה וסיכה דרבנן וגם המדורה לא הוצרכו להדליק בעבורו אלא היתה מדורה דולקת אצלם מערב שבת אך רצו לפרסם מעלתו לעיני העולם שהוא נכנס בסכנה בעבור חבוב תורה שאינו עתה כחולה שאין בו סכנה דאסור לחלל שבת בעבורו אלא רָאוּי הוּא מצד הסכנה לְחַלֵּל עָלָיו הַשַּׁבָּת, אך לא הוצרכנו לכך מפני שהיה לנו מדורה דולקת. גם כוונו בזה לומר רָאוּי מן הדין לְחַלֵּל עָלָיו אך זכותו גרם שלא הוצרכנו לְחַלֵּל! ועל דרך הדרש נראה לי בס"ד דידוע דהלל ע"ה היה ניצוץ משה רבינו ע"ה אשר השבת הוא חלקו כמו שאומרים בעמידה 'יִשמַח משֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ' ולזה אמר רָאוּי מצד בחינתו לְחַלֵּל עָלָיו הַשַּׁבָּת שהוא בחינתו ויש לו שייכות בו. או אפשר לומר דאותו היום שלא מצא להשתכר היה ביום חמישי ולשומר לא היו נותנים שכר בעבור היום אלא רק בעבור הלילה מטעם שכתבתי לעיל, ולכן בליל שישי לא הכניסו ונתלה בארובה וכיון שעלה עמוד השחר של יום השישי הרגישו בו וּפֵּרְקוּהוּ וְהִרְחִיצוּהוּ, וְסָכוּהוּ, וְהוֹשִׁיבוּהוּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. ומה שאמרו ' אָמְרוּ : אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה ' לא קאי על יום שלא מצא להשתכר בו אלא קאי על היום ההוא שֶׁפֵּרְקוּהוּ וְהִרְחִיצוּהוּ, וְסָכוּהוּ, וְהוֹשִׁיבוּהוּ כְּנֶגֶד הַמְּדוּרָה. ומה שאמרו רָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו הַשַּׁבָּת כלומר אם היה מזדמן דבר זה ביום שבת הנה חשיב מסוכן 'שֶׁרָאוּי זֶה לְחַלֵּל עָלָיו הַשַּׁבָּת' ובזה האופן יתיישבו כמה קושיות ודקדוקים. ודע כי מה שאמר וְהִרְחִיצוּהוּ הכונה דרחצו אותו במים חמין שהיה מוכן אצלם, והוצרכו לכך מפני כי עורו נתכוון מחמת קרירות השלג ולא היה מקבל הסיכה היטב, ועל ידי רחיצה במים חמין נתפשט העור ואז מקבל הסיכה היטב.

מִפְּנֵי מַה לֹּא עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה. לפי הכלל הידוע צריך שנראה לו ב' טעמים בדבר ושואל 'מִפְּנֵי מַה' ונראה לי דכאן נמי יש ב' טעמים האחד שאין הזמן שלו מספיק כדי להביא לסיפוק פרנסתו ובני ביתו, והשני שלבו טרוד ואין לו ישוב הדעת ללמוד, ולכן מביאים לו הוכחה מהלל דהוה ביה תרתי. ולעשיר אומרים לו 'מִפְּנֵי מַה' דגם כאן יש ב' טעמים, האחד שהוא היה מחזיק ביד לומדי תורה, ולכך פטור הוא עצמו מלימוד דכתיב (קהלת ז, יב) 'בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף' והשני ד'מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה' (משנה אבות ב, ז) וטרוד הוא בעסקיו להשגיח עליהם ולכך מביאים לו הוכחה מרבי אלעזר בן חרסום דודאי היה מחזיק ביד לומדי תורה, וגם היה לו נכסים רבים שראוי להיות טרוד לבו בהשגחתם, ועם כל זה לא היה נטרד שכלו בהם ולא היה דואג ומחשב עליהם.

שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו אֶלֶף עֲיָרוֹת בַּיַּבָּשָׁה. יש להקשות הוה ליה למימר 'שֶׁהָיָה לוֹ אֶלֶף עֲיָרוֹת' ולמה דקדק ללמדינו שבאו לו בירושה? ונראה לי בס"ד להגדיל שבחו שלא תחשוב שהוא המציא והוליד העושר הזה ומסתמא איבד בו זמן הרבה בתחילה עד שעלה בידו עושר הרב הזה לכך אמר שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו. והא דאמר כְנֶגְדָּן אֶלֶף סְפִינוֹת בַּיָּם , קשה למאי אצטריך לומר 'כְנֶגְדָּן' לימא 'אֶלֶף עֲיָרוֹת וְאֶלֶף סְפִינוֹת'? ונראה לי דאם היה אומר כן הוה אפשר לומר סך זה הוא לשון גוזמא, הן בעיירות הן בספינות ולא הוו אלף ממש לכך נקיט כנגדן דהראה לנו בזה שהוא תופס המספר בדקדוק ולא נקיט לשון גוזמא.

רָשָׁע, אוֹמְרִים לוֹ: מִפְּנֵי מַה לֹּא עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה. נראה לי גם כאן יש שני טעמים האחד הוא על דרך המעשה ששמעתי באדם שהיה עשיר גדול אך היה רשע ומנאף הרבה והיו רוצים להעלותו לספר תורה בשביל הממון דמאחר שהוא עשיר הרבה מוכרח שיתנדב והוא היה מסרב ולא היה רוצה שיעלוהו אפילו פעם אחת בשנה, והיה נותן לבית הכנסת נדבת העליה ואינו עולה, וישאלוהו למה אין אתה רוצה לעלות? והשיב שהוא מכבד התורה בכך יען כי הוא טמא בזנות וכמה מיני ניאוף ואין כבוד לתורה שיעלה איש טמא כמוהו לספר תורה! וכן זה הרשע נותן טעם על שאינו עוסק בתורה בשביל שאין ראוי לאיש טמא בטומאת הזנות כמוהו לעסוק בתורה הקדושה. וטעם השני שהוא טָרוּד בְּיִצְרוֹ, ואחר שמשיב טעם זה מביאין לו הוכחה מן יוסף הצדיק ע"ה. אי נמי איכא שני טעמים, האחד בשביל שהוא יפה מאד חושקים בו הנשים ועושין לו המצאות לפתותו לשכב עמהם לכך הוא מתבלבל מכח מעשים שעושין לו כי יסובבוהו מכל רוחותיו כדי לנאף עמהם, והשני כי גם מצד עצמו היצר הרע בוער בקרבו וטורדו, ולכך הוא משיב גם כן שני טעמים אלו שאומר נָאֶה הָיָה, ולכן חושקים בו הנשים ורודפים אחריו לנאף, ועוד גם מצד עצמו בוערת בקרבו התאוה שטרוד ביצרו היה, ולכך מביאים לו הוכחה מיוסף הצדיק ע"ה.

בְּגָדִים שֶׁלָּבְשָׁה לוֹ שַׁחֲרִית, לֹא לָבְשָׁה עַרְבִית עַרְבִית, לֹא לָבְשָׁה שַׁחֲרִית. כן הגרסא בעין יעקב, ופירש רש"י שֶׁלָּבְשָׁה לוֹ רוצה לומר 'בשבילו' ויש להקשות למה בשחרית נקיט 'לוֹ' ובערבית לא נקיט 'לוֹ' דהוה ליה למימר 'לֹא לָבְשָׁה לוֹ עַרְבִית'? ונראה לי בס"ד כי היא כל פתויים שלה היו ביום שבעלה אינו בבית אלא הולך לשירות המלך על פקודתו, ולכן בשחרית כשילך בעלה לובשת בגדים נאים ומפוארים בשבילו כדי לפתותו בהם, אך בערבית פושטת אותם הבגדים ולובשת בגדים כמנהגה כי בלילה בעלה עמה בבית, ולכן לא נקיט ' לוֹ ' שהוא רוצה לומר 'בשבילו' אלא בשחרית. וחזר ואמר ' עַרְבִית לֹא לָבְשָׁה שַׁחֲרִית ' הכונה אם היה מזדמן שבערבית גם כן לובשת בגדים מפוארים כגון שיש להם ימי איד וכיוצא שמנהגה ללבוש בגדים נאים לא היתה מנחת אותם הבגדים עליה בשחרית שהוא זמן הפיתוי אף על פי שגם אלו הם בגדים נאים אלא מחליפתם ולובשת בגדים נאים אחרים, ולזה אמר 'עַרְבִית לֹא לָבְשָׁה שַׁחֲרִית'. ונראה לי דהעליות שלו באו לו על פי סדר הדברים שדברה עמו דהיתה אומרת לו תחילה הֲרֵינִי חוֹבַשְׁתְּךָ בְּבֵית הָאֲסוּרִין! וכן הוא תחילת הכל העלהו פרעה מבית האסורין דכתיב (בראשית מא, יד) 'יִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר' ואחר כך אמרה לו הֲרֵינִי כּוֹפֶפֶת אֶת קוֹמָתְךָ! כן אחר כך (שם) 'וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו' וקומת האדם ניכרת ונהדרת במלבושים, ואחר כך אמרה לו הֲרֵינִי מְסַמֵּאת אֶת עֵינֶיךָ! גם הוא בא אחר כך לפני פרעה ונפתחו עיני חכמתו ושכלו ופתר לו החלום ואמר לו פרעה 'אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ' (בראשית מא, לט) ואחר כך נָתְנָה לוֹ אֶלֶף כִּכַּר כֶּסֶף להעשירו ולא קבל לכך נקרא 'אַבְרֵךְ' (שם פסוק מג) שהוא מילה מורכבת 'אב רך' על אשר נתנסה בשני דרכים האחד בעושר שעשתה אותו אב והשני ביסורין שעשתה אותו רך ועם כל זה גבר עליה.

נִמְצָא הִלֵּל מְחַיֵּב אֶת הָעֲנִיִּים. קשה והלא יוסף הצדיק ע"ה קדים והוה ליה למנקט יוסף הצדיק ע"ה ברישא? ונראה לי בס"ד דנקיט להו כפי חשיבות המתחייבים כי העני אפילו שלא עסק בתורה הוא חשוב בבית דין של מעלה טפי מעשיר וכל שכן מרשע דכתיב (איוב לו, טו) 'יְחַלֵּץ עָנִי בְעָנְיוֹ' דניצול מדינה של גהינם, והעשיר אף על פי שלא עסק בתורה הוא חשיב בבית דין של מעלה טפי מרשע דהוא מאוס בטומאת ניאוף.