בן יהוידע על יומא לו:

וּמֵאַחַר שֶׁהִתְוַדָּה עַל הַזְּדוֹנוֹת וְעַל הַמְּרָדִים , חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עַל הַשְּׁגָגוֹת?. יש להקשות איך יתרץ רבי מאיר קושיא זו דחכמים. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל הטעם דחייבה תורה קרבן על השוגג מאחר דנעשה בלי דעת היינו טעמא דאמרינן בסיבת עשותו תחילה (ויקרא ד, כז) 'אַחַת מִמִּצְו‍ֹת הֳ' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה' במזיד לכך נמשך לו אחר כך השוגג ד'שְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה' (משנה אבות ד, ב) דאם לא כן אין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים (חולין ה:) עיין שם. נמצא השוגג נולד מן המזיד, ולכן לרבי מאיר יתוודה על השוגג אחר המזיד שיזכיר תחילה את המוליד ואחר כך את הנולד. ברם קשה לרבי מאיר אמאי הוצרך להביא שני פסוקים פסוק (ויקרא טז, כא) 'וְהִתְוַדָּה' ופסוק נושא עון, ועוד פסוק (שמות לד, ז) 'נֹשֵׂא עָו‍ֹן' קדים והוה ליה להזכירו תחילה? ונראה לי בס"ד דהביא תחילה פסוק 'וְהִתְוַדָּה' משום דכתיב באותו ענין עצמו של ודוי כהן גדול ביום הכיפורים אך מפסוק זה לבדו ליכא הוכחה גמורה דבזה הכתוב בא לצוות אותו שיתודה וכיון דהוא מצווהו על חטאתם נקיט סדר זה כדרך לא זו אף זו דלא מבעיא שיתודה על פשעים שלהם אלא גם על חטאתם יתודה, ומנא ליה דאם האדם מבקש דרך תפלה לפני הקב"ה שיזכיר עון ברישא לכך הביא פסוק 'נֹשֵׂא עָו‍ֹן' שהוא דרך תפלה ונקיט עון ברישא.

וְאוֹמֵר : " אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הָהִיא ". יש להקשות והלא כבר הביא קרא (מלכים ב' ג, ז) ד'מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי' ולמה הוצרך להביא פסוק (מלכים ב' ח, כב) 'אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה'? ונראה לי ד'מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי' אלו דברי יהורם בן אחאב ואיכא למימר יהורם לא דייק לישנא וקרי למרד בשם פשע, אך פסוק 'אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה' הוא מדברי הנביא ודייק לישנא, ואף על גב דקרא כתיב הכי 'וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה' הביא סופו ולא הביא תחילתו, דיש לומר כיון דאמר 'מִתַּחַת יַד יְהוּדָה' לכך האי פשיעה רוצה לומר מרד אבל לשון פשיעה בלבד מנא ליה? לכך הביא סוף הפסוק 'אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה'. מיהו קשיא לי דלעיל מזה (מלכים ב' ג, ה) כתיב 'וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל' ופסוק זה קודם 'מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי' והוא מדברי הנביא ואמאי לא הביא פסוק זה? וצריך ישוב.

אֶלָּא מַהוּ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה : (שמות לד, ז) " נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה " ?. יש להקשות מה יתרצו חכמים לקרא קמא דרבי מאיר שהוא פסוק (ויקרא טז, כא) 'וְהִתְוַדָּה'? ונראה לי דלא חיישי להאי קרא מפני שהוא צווי שמצוהו להתוודות על חטאתם ולכן נקיט החמור תחילה ואחר כך הקל בדרך לא זו אף זו. אי נמי על פי הקדמה הנזכר לעיל דהשוגג נולד מן המזיד ואם כן הכי קאמר 'וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם' אשר הם גרמו להביאם לידי חטאתם.

" פְּשָׁעִים " אֵלּוּ הַמְּרָדִים. קשה לרבי מאיר דסבירא ליה לומר החמור תחילה הוה ליה למימר פָּשַׁעְתִּי עָוִיתִי חָטָאתִי? ונראה לי בס"ד דרבי מאיר לא סבירא ליה 'פְּשָׁעִים' אֵלּוּ הַמְּרָדִים שהוא להכעיס כמו שאמרו חכמים אלא סבירא ליה פשע ועון ענין אחד שהוא מזיד שלא להכעיס ונקיט בודוי תרתי עון ופשע חד על מזיד שבין אדם למקום וחד על מזיד שבין אדם לחבירו ותרווייהו להנאתו הוא עושה ולא להכעיס דסבירא ליה לרבי מאיר לא חשידי ישראל שיעשו מרד שהוא להכעיס כדי שיתוודה כהן גדול ביום הכיפורים עליהם שאם ימצא אחד בעיר שיעשה מרד להכעיס יבטל במיעוטו והרי זה יצא מכללות ישראל ואין צריך כהן גדול להתוודות על זה, וכן תמצא בודוי רבינו נסים ביום הכיפורים את אשר קרבת הרחקתי וכו' אך לא להכעיסך נתכונתי. ודע כי בעל כרחו צריך לומר דרבי מאיר לא סבירא ליה 'פְּשָׁעִים' אֵלּוּ הַמְּרָדִים כמו שאמרו חכמים דהא חכמים נקטי בתחילת דבריהם 'עֲוֹנוֹת' אֵלּוּ זְדוֹנוֹת וכו' 'פְּשָׁעִים' אֵלּוּ הַמְּרָדִים וכו' ואם איתא דגם לרבי מאיר הוא כך למה הוצרכו חכמים לפרש זה בדבריהם והוה ליה למימר כך וחכמים אומרים מאחר שהתודה על הזדונות וכו' אלא ודאי דרבי מאיר שהוא תנא קמא לא מפרש 'פְּשָׁעִים' אֵלּוּ הַמְּרָדִים ובאו חכמים להודיע סברתם בביאור הפשעים שהם מרדים.

וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר : (תהלים קו, ו) " חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ , הֶעֱוִינוּ וְהִרְשָׁעְנוּ ". קשה רבי מאיר איך יתרץ להני קראי? ונראה לי בס"ד דרבי מאיר יפרש מה שאמר דוד ושלמה ודניאל 'חָטָאנוּ' קאי על חטאות נעורים דבאותו זמן להיותם נערים גם המזידין נקראים חטאים על דרך שאמרו רבותינו ז"ל זדון עם הארץ נחשב שגגה וּשֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן' (משנה אבות ד, יג) , והכי קאמר חָטָאנוּ בנעורינו וגם עתה בגדלינו עֱוִינוּ וּפָשַׁעְנוּ, ולא הזכירו שגגות של ימי הגדלות כיון דהזכירו הזדונות נכללו השגגות מכל שכן, רק של ימי נעורים הזכירו תחילה לומר מנעורינו ועד עתה חטאנו ועוינו ופשענו לפניך. מיהו קשיא לי לרבנן דסבירא להן מסתבר טעמא להזכיר הקל הקל תחילה אם כן למה אמר יעקב אבינו ע"ה ללבן (בראשית לא, לו) 'מַה פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי'? ואם נאמר דכאן שייך למנקט כן בדרך לא זו אף זו משום שהוא דבר תוכחה שמוכיחו על כך הנה עוד קשיא לי מן פסוק (בראשית נ, יז) 'שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם' בפרשת ויחי דאין זה תוכחה אלא בקשה? ויש לישב.

וְעוֹשִׂין תְּשׁוּבָה , עֲשֵׂה לָהֶם זְדוֹנוֹת כִּשְׁגָגוֹת. מקשים והלא משה רבינו ע"ה חפץ הרבה בטובת ישראל ולמה לא התפלל שיעשה זדונות כזכויות? ונראה לי בס"ד שרצה לחלוק כבוד ליום הכיפורים שבו נאמר (ישעיהו א, יח) 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ' שכוחו לעשות שגגות כזכויות לכך התפלל שיהיו זְדוֹנוֹת כִּשְׁגָגוֹת ואז יבא יום הכיפורים אחר כך ויעשה את הַשְּׁגָגוֹת אלו כְּזָכִיּוֹת. ועוד נראה לי בס"ד דמשה רבינו ע"ה ידע שאין ישראל עושין תשובה חמורה הצריכה להיות בעבור הזדונות אלא תשובה קלה לכך התפלל בשעה שחוטאין ישראל ועושין תשובה הנה קודם שיעשו התשובה תעשה להם כמידת טובך הזדונות כשגגות על דרך שנאמר (ישעיה נח, א) 'וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם' שזדון עם הארץ נחשב בדין לשוגג כן אתה כמידת טובך תחשוב להם בדין את הזדונות כשגגות ונמצא אין בידם זדונות אלא רק שגגות ואז תספיק תשובתם להעביר השוגג אף על פי שהיא תשובה קלה וכן הקב"ה הבטיח לישראל על ידי הנביא (הושע יא, א) 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ' כלומר אדון את מעשיהם כמעשה נַעַר שזדונו חשוב שוגג.