בן יהוידע על יומא כט.

שִׁלְהֵי דְּקַיְטָא קָשֶׁה מִדְּקַיְטָא. נראה לי בס"ד שיש לאדם בשנות חייו שני זמנים חלוקים, האחד הוא זמן שנות הבחרות, והשני זמן הזקנה וידוע דחכמי המוסר המשילו שנות הבחרות לימי הקיץ שהם מזומנים לטיולים ותענוגים ומצוי בהם כל מיני פירות טובים ומתוקים, וימי הזקנה לימות החורף, כי בחורף האדם עצור בביתו ואינו יוצא לטייל בשדות וכרמים והאילנות יבשים, וכן הזקן מצד טבעו יכבד וישב במקומו ואין לבו נמשך אחר הטיולים ותענוגים. והנה נודע כי כח התאוה מתנוצץ באדם מתחילת ימי הבחרות, אך טבע כח התאוה הוא שעולה ומתגבר יום על יום והוא מתאחז באדם כל ימי הבחרות, אך בימי הזקנה נחלש מאליו מצד הטבע, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיג:) 'זקן ומנאף אין הדעת סובלו' ואמר מאחר כי כח התאוה טבעו עולה ומתגבר לכן שִׁלְהֵי דְּקַיְטָא רוצה לומר סוף זמן הבחרות הוא קשה לאדם מצד רבוי תאותו, יותר מתוקף ימי הבחרות שאינו יכול לכבוש תאותו מאחר שהוא מתגבר ועולה אף על פי דודאי כח גופו הוא יותר חזק בתוקף הבחרות מן סוף ימי הבחרות! ונפקא מינה למבעי רחמי וגם לעשות לו המצאות והכנות להצלתו מתגבורת התאוה. ואמר עוד אֶשְׁתָּא דְּסִיתְוָא קָשֶׁה מִדְּקַיְטָא וְסִימָנִיךְ 'תַּנּוּרָא קְרִירָא' רמז בזה על חום אש התאוה של ניאוף הבא לאדם בימי הזקנה עונשו קשה עליו יותר משל ימי הבחרות יען כי מצד הטבע צריך שיחלש ויתבטל כח התאוה של ניאוף בימי הזקנה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיג:) שלשה אין הדעת סובלתן וחד מנייהו זקן מנאף ולכן ענשו יותר קשה שלא יש עליו התנצלות מצד הטבע.

מִגְּמַר בְּעַתִּיקָא קָשֶׁה מֵחַדְתָּא וְסִימָנִיךְ , טִינָא בַּר טִינָא. נראה לי בס"ד לפעמים יהיה חכם אחד מבאר איזה פסוק או מאמר רבותינו ז"ל סתום וכותב ביאור שלו בלשון קצר וסתום אשר קשה לאדם למעיין לעשות ביאור לזה הביאור יותר מלעשות ביאור חדש לאותו פסוק או מאמר רבותינו ז"ל הסתום אשר ביאר אותו המבאר.

" לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר " (תהלים כב, א) מָה אַיָּלָה זוֹ קַרְנֶיהָ מְפֻצָּלוֹת לְכָאן וּלְכָאן. פירש רש"י 'לאו דוקא נקט שהרי אין קרנים לנקבה אלא מין אילה קאמר' ויש להקשות באמת למה הוכרח הכתוב למנקט 'אַיֶּלֶת' והוה ליה למימר אַיָּל הַשַּׁחַר שהוא זכר? ונראה לי בס"ד דאם היה אומר אַיָּל הַשַּׁחַר היו טועין לקרות אַיִל בחיר"ק שהוא מין בהמה כמו אלים וכבשים ולא היו קורין אַיָּל בקמ"ץ תחת היו"ד שהוא מין חיה אַיָּלָה. ובאמת הָאַיִל שהוא מין בהמה אין לו קרניים מפוצלות לכאן ולכאן, ולהכי נקיט אַיֶּלֶת דהשתא ליכא למטעי דודאי במין אילה שהוא מין חיה קא משתעי. והנה בזוהר הקדוש (זהר חלק ב' פרשת ויקהל דף ריח:) איתא פתח רבי שמעון ואמר (תהלים מב, ב) 'כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם' בקדמיתא כתיב כְּאַיָּל ולא כתיב כְּאַיֶּלֶת ולבתר תַּעֲרֹג ולא כתיב יערוג אבל רזא דא דכר ונוקבא תרווייהו כחדא והאי נוקבא תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם וכו'. וכתב בספר אור החמה בשם רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל וזה לשונו יובן במה שאמר אחר כך (בראשית ג, טז) 'וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ' כמה דאת אמר (תהלים מב, ב) 'עַל אֲפִיקֵי מָיִם' פירוש נצח והוד הם נקראים אפיקי מים כנזכר בפרשת אחרי דף ס"ח ולכן כל תשוקתה אל בעלה הוא באלו האפיקים לפי שהם נוטלים כל כנישו דמיין עלאין כנודע כי לכך נקראים 'שְׁחָקִים' שוחקים ומערבים כל ימין עלאין דתמן אתכנישו כולא עד כאן לשונו ולפי זה מובן שפיר הטעם שאמר אילת השחר ולא אמר איל שבאמת הם נכללים זה בזה תמיד דכר ונוקבא תרווייהו כחדא וכאמור. ואמר קַרְנֶיהָ מְפֻצָּלוֹת לְכָאן וּלְכָאן הוא דרך משל ומליצה על נצח והוד שהם נקראים 'אֲפִיקֵי מָיִם' אשר תערוג האילת עליהם, וידוע דנצח והוד נקראים בשם קרנים בסוד הכתוב (דניאל ח, ג) 'וְהַקְּרָנַיִם גְּבֹהוֹת וְהָאַחַת גְּבֹהָה מִן הַשֵּׁנִית' דקאי זה על נצח והוד וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל.

אַף שַׁחַר זֶה מַפְצִיל לְכָאן וּלְכָאן. נראה לי בס"ד רמז בלשון זה לפי דרכו דבר אחד לענין דינא והוא דקיימא לן בשולחן ערוך אורח חיים סימן נ"ח דזמן קריאת שמע הוא מעט קודם הנץ החמה אבל בשעת הדחק כגון יוצא בשיירה יוכל לקרותה עם ברכותיה משעלה עמוד השחר דכיון שעלה עמוד השחר שפיר קרינן ביה (דברים ו, ז) 'וּבְקוּמֶךָ' וגם מקרי יוֹצֵר אוֹר עיין שם. ואיתא עוד שם אם נאנס ולא קרא קריאת שמע ערבית אפילו עלה עמוד השחר כיון שעדיין לא הניץ החמה קורא קריאת שמע ויוצא בה ידי חובתו של ערבית עיין שם. נמצא עמוד השחר מפציל לכאן ולכאן דנחשב לפעמים עם חלק הלילה ונחשב לפעמים עם חלק היום.

מָה אַיָּלָה זוֹ , רַחְמָהּ צַר וַחֲבִיבָה עַל בַּעְלָהּ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה. נראה לי לכך נקראת 'אַיֶּלֶת' שהוא לשון מעוז כמו (תהלים כב, כ) 'אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה' שתמיד נמצא בה תוקף ומעוז ההנאה לבעלה. ונראה סמך להא דרבי זירא עם מאמר פיצול קרנים לכאן ולכאן לרמוז בזה טעם אחר שנקראת אֶסְתֵּר 'אַיֶּלֶת' כי מגילתה נקראת קודם ביאת המשיח ואחר ביאת המשיח.

אַף אֶסְתֵּר סוֹף כָּל הַנִּסִּים. נראה לי בס"ד כי נס האחרון האמיתי הוא גאולת ישראל מאדום וביטול קליפת עמלק וידוע כי על ידי קריאת מגילת אסתר ושאר מצות שעושין בפורים יהיה ביטול מחודש בכל שנה במקצת מקליפת עמלק כי המן הוא זרע עמלק, ונמצא נס של אסתר יוצא ממנו תועלת תמיד לנס הגדול שהוא סוֹף כָּל הַנִּסִּים. ובזה יובן מה שאמר בילקוט תהלים (סימן כ"ב) אמר רבי יהודה בר רבי סימון בית שיש בו נחשים מביאין קרן של אילת ומעשנין בתוכו ומיד הנחשים בורחין כך כשבאה אסתר ברח המן עד כאן לשונו. והכונה דהמשל הזה הוא שייך בכל דור ודור ולאו דוקא על אותו הדור שנצלב בו המן כי באמת בכל שנה בזכרון נס אסתר בורחין הנחשים שהם גונדא דקליפת עמלק שהוא נחש הקדמוני וגבר ישראל.

וְהָא אִיכָּא חֲנֻכָּה? נִתְּנָה לִכָּתֵב קָא אֲמִינָא. כתב הגאון חיד"א ז"ל (בדברים אחדים דף קס"ו) דמקשים הא גופא קשיא למה לא נכתבה חנוכה? ומה הפרש בין זה לזה? עיין שם. ונראה לי בס"ד דאין זו קושיא כי בזמן אסתר היו בעלי רוח הקודש שהם שניים לנביאים וכתבו המגילה ברוח הקודש על דרך מקראות נביאים וכתובים שהיתה רוח הקודש אומרת להכותב הלשון והדברים שהוא כותב ואינו מסדר הדברים מדעתו ולכך נעשית כשאר מקראות נביאים וכתובים שניתנו מקראות שלה להדרש בכמה פנים מחמת כי רוח הקודש אמרה אותם, אבל בזמן נס חנוכה לא היה בהם בעלי רוח הקודש שהם קרובים לנביאים שתהיה רוח הקודש אומרת להכותב את נוסח הלשון והוא כותבו, אלא צריך שהכתוב יסדר הלשון מדעתו ואיך יהיה לדברים אלו משפט המקראות כדי שיהיו נכתבים עם הכתובים כי הכותב לא כיון בדברים אלו שכותב אלא רק משמעות אחת.