בן יהוידע על יומא כח:

צְלוֹתֵיהּ דְּאַבְרָהָם , מְכִי מְשַׁחֲרֵי כְּתָלֵי. הקשו תוספות ישנים והא אמרינן פרק תפילת השחר (ברכות כו:) יצחק תיקן תפלת מנחה, ותירצו בשם רבנו תם אחר שתיקנה יצחק היה אומרה גם אברהם עד כאן. ועדיין תקשי אף על גב דהיה אומרה אברהם גם כן למה לא ייחס אותה על שם בעלה יצחק וקראה 'צְלוֹתֵיהּ דְּאַבְרָהָם'? ונראה לי כיון דהוא הראשון אשר פתח הפתח הזה של תפלה לכן כל התפלות של יצחק ויעקב נמי נקראים על שמו. ועוד נראה לי מה שקרא את תפלת מנחה 'צְלוֹתֵיהּ דְּאַבְרָהָם' משום דכל תפלה צריך לה קריאת שמע ואם לאו לא תעשה התיקון השייך לה ובתפלת מנחה לא יש קריאת שמע ואמר רבינו האר"י ז"ל דקריאת שמע דשחרית מועלת גם לתפילת המנחה עיין שם. נמצא תפלת מנחה נגמר תיקון שלה ונשלם בשחרית שהיא צְלוֹתֵיהּ דְּאַבְרָהָם דהיינו בקריאת שמע שיש בה ולכך נקראת המנחה על שמו שהוא צְלוֹתֵיהּ דְּאַבְרָהָם.

אַבְרָהָם אָבִינוּ זָקֵן וְיוֹשֵׁב הֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כד, א) "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים". נראה לי דיליף לה כיון דכתיב 'בָּא בַּיָּמִים' למאי אצטריך לומר 'זָקֵן'? לכך מפרש יוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה והיינו זָקֵן שקנה חכמה, וכן ביצחק אמאי כתב (בראשית כז, א) 'וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק' מאחר דאמר בפסוק השני 'הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי' וכן ביעקב דכתיב (בראשית מח, י) 'וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת' דאמאי אמר מִזֹּקֶן כיון דאמר 'וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ', 'לֹא יוּכַל לִרְאוֹת'? אלא ודאי מִזֹּקֶן היינו זוקן דחכמה דהיה יוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה וידוע דרבוי הישיבה קשה לתחתוניות וכמו ששלחו ממערבא לרבא וחולי התחתוניות קשה לעיניים ,וכן אליעזר דכתיב (בראשית כד, ב) 'הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ' ומצד הממון אין לייחס ממשלה לעבד מאחר דידו כיד רבו אלא ודאי צריך לומר הַמֹּשֵׁל בתורת רבו ואז ממילא נלמד האי 'זְקַן בֵּיתוֹ' קאי על חכמה שהיה חָכָם וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה, ועיין מה שאמר מהרש"א ז"ל בזה. ודע דהא דקרי למי שקנה חכמה יוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה מפני שאמר התנא באבות (משנה אבות ב, ז) מַרְבֶּה יְשִׁיבָה, מַרְבֶּה חָכְמָה.

קִיֵּם אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. מקשים והלא דבר זה הוא משנה ערוכה בסוף קדושין (קידושין פב.) וכי רב מתניתין קא משמע לן? ונראה לי בס"ד דבמשנה כתוב 'עשה' ולא גרסינן 'קיים' וכמו שכתב מהרש"א ז"ל וכאן קאמר רב 'קיים' והיינו כי מי שאינו מצוה ועושה אף על גב דמקבל שכר אין נעשה על ידי במצוה ההיא פועל רוחני למעלה, אבל המצוה ועושה גורם שנעשה על ידי פועל ברוחניות למעלה במקום שורש המצוה, וכל פועל רוחני ישאר קיים ולכן על המצוה ועושה שייך לומר 'קיים' שעושה בפעולתו קיום והנה אברהם אבינו ע"ה אף על גב שלא היה מצוה ועושה בתורה אלא אינו מצוה ועושה עם כל זה שייך בו לשון קיום כי לרוב קדושתו אף על פי שלא נצטוה עושה פועל ברוחניות למעלה. וזה החידוש אתא רב ללמדנו אף על גב דהתנא אמר 'אברהם אבינו עשה כל התורה' הנה האמת הוא ד'קיים כל התורה' שהיה פועל ברוחניות, ולכן שייך בו לשון קיים ואפשר דרב לא פליג על דברי התנא אלא אתא לפרש דבריו.

קִיֵּם אַבְרָהָם אָבִינוּ אֲפִלּוּ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין. נראה לי בס"ד דרך הלצה דמה שנאמר (בראשית יח, ח) 'וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם' היינו משום דאין להניח על שלחן אחד בשר וחלב אף על גב דאוכל החלב תחילה ואחר רחיצה וקנוח פה אוכל הבשר גזרה שמא יאכל משניהם, אבל אם יש אחד שומר אותו לא חיישינן, וכיון שנתן לפניהם חלב ובשר הוצרך לעמוד עליהם תחת העץ לשומרם. ולזה אמר קִיֵּם עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין רוצה לומר גם חששה של עירוב תבשילין שהם נגדיים והפכיים על שלחן אחד קיים לעשות תיקון לזה על ידי שמירה שלו.

אִיבָּעִית אֵימָּא הַךְ דְּקָאֵי אַאִגָּרָא. יש להקשות לאיבעית אימא זו למה לא אמר זה דקאי אאיגרא דבר שלם מעיקרא דהיה לו לומר האיר פני המזרח עד שבחברון כדי שלא יצטרך התחתון לשאול עד שבחברון וישיב לו הן? ונראה לי כי בכונה נוהגין בכך שלא יגיד תחילה דבר שלם כדי שיצטרך התחתון לשאול ויחזור העליון ויפרש דבריו לומר הן, דנמצא בזה כאלו הגיד זה העליון עלה דבר פעמיים ועל ידי כך תתחזק אצלם ידיעת הדבר ההוא, וכמו שמצינו בקצירת העומר ובאפר פרה שמנהגם לכפול הדברים כדי לחזק הדבר יותר. והנה רבינו עובדיה ז"ל פירש כמו איבעית אימא בתרא דקאי על הך דקאי אאיגרא. ונראה לי כי זה נכון יותר משום לדברי המפרש על הך דקאי אארעא קשה הלא התחתון עומד למטה ואינו רואה כלום ומהיכן יודע שהגיע העת שראוי לשאל על זה כדי שישאל והעליון ישיב, על כן יותר נראה הפירוש דקאי על העליון שהוא רואה בעיניו שהאיר פני המזרח ואז יגיד ויודיע לתחתון על זאת.

תִּמּוּר שֶׁל לְבָנָה מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה כְּמַקֵּל, וְשֶׁל חַמָּה מַפְצִיעַ לְכָאן וּלְכָאן. נראה לי בס"ד טעם לזה דאמרו רבותינו ז"ל (עירובין סה.) 'לא איברי ליליא אלא לגרסא' וידוע דלימוד הלילה הוא רק בתורה שבעל פה לכך תִּמּוּר לְבָנָה עוֹלֶה כְּמַקֵּל אחד אבל ביום יש שני מיני לימוד בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה שהם ימין ושמאל לכך תִּמּוּר חַמָּה מַפְצִיעַ לְכָאן וּלְכָאן.

זִיהֲרָא דְּשִׁמְשָׁא קָשָׁה מִשִּׁמְשָׁא. דברי חז"ל הם בדרך משל ורמז, ונראה לי בס"ד ידוע התורה נמשלה לשמש הנקרא אור וכתיב (משלי ו, כג) 'וְתוֹרָה אוֹר' ויש בתורה שבכתב עניינים אשר לפי פשוטן נראין דברים חיצונים וריקים ח"ו כגון פרשת 'וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים' (בראשית לו, לא) ופסוק (בראשית לו, יב) 'וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ' (שם פסוק כו) 'וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע' וכן כל פסוקים המדברים בתולדות הקדמונים של קודם דור המבול ומספר חייהם קודם שהולידו ואחר שהולידו וגם תולדות עשו וישמעאל בשמותם ופרטיהם שאין צורך בידיעת אלו העניינים לא לנו ולא לזולתינו, אך באמת כל סיפורים אלו מלובש בהם דברים עליונים ונסתרים מאד אשר אין כל אדם יוכל להשיגם אפילו במקצת! פוק חזי מה שאמר רבי שמעון בר יוחאי באדרא על פסוק 'וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים' ונמצא שדברים אלו אשר למראה עינים אינם אור תורה אלא רק זהרורית שלה הנה הם קשים להבינם ולהשיגם יותר מדברי הלכות שבתורה שנראין שהם עיקר האור של התורה, וזהו שאמר זִיהֲרָא דְּשִׁמְשָׁא קָשָׁה מִשִּׁמְשָׁא. ואמר עוד שַׁבְרִירֵי דְּשִׁמְשָׁא הם דינים והלכות אשר לא נתפרשו בתורה להדיא אלא נלמדין בי"ג מידות שהתורה נדרשת בהם כנזכר בברייתא דרבי ישמעאל שכל אלו נקראים 'שַׁבְרִירֵי' רוצה לומר פתחים קטנים אשר פתוחים במקראות של התורה שמהם יוצא אור הלכות ודינים, הנה אלו קָשִׁין השגתם והבנתם לאדם יותר מִשִּׁמְשָׁא רוצה לומר גופה של תורה שהם הלכות חמורות, מפני כי בדרך זה אפשר שיכשל האדם לצאת חוץ ממרכז האמת כענין אור היוצא מפתחים קטנים שיכה בעיניו של אדם ולא יוכל לראות היטב, וכן הוא זה. ועיין מה שאמר בזוהר הקדוש (בסבא דמשפטים דף צט.) , תא חזי אורחא דאורייתא כך הוא כד שרייא לאתגלייא לגבי דבר נש ארמיזת ליה ברמיזו וכו' יעוין שם. ומה שאמר הִרְהוּרֵי עֲבֵרָה קָשִׁין מֵעֲבֵרָה , וְסִימָנִיךְ : רֵיחָא דְּבִשְׂרָא נראה לי בס"ד דעבירה הוא גוף המעשה עצמה והרהורי עבירה הוא כונת האדם שמתכוין בעשייתה לעשות רע שלבו נהנה מן הרע שהוא עושה והוא כונת העושה עון במזיד מה שאין כן העושה עון בשוגג שאינו מתכוין לעשות רע אף על פי שגופה של מעשה הוא שוה עם אותה מעשה שעושה במזיד, הנה חסר מזה הרהור לבו שהוא כונתו שאינו מתכוין לעשות רע ואינו נהנה מן הרע. נמצא ההפרש שיש בין שוגג למזיד הוא הכונה שהיא בהרהור הלב ומחמת כן זה חייב מיתה וזה פטור. ועל זה אומר הִרְהוּרֵי עֲבֵרָה קָשִׁין לנפש האדם יותר מגוף הָעֲבֵרָה עצמה כי בעל המזיד אשר מתחייב מיתה החיוב בא לו מצד הכונה שהיא בהרהורי לבו. ואמר וְסִימָנִיךְ רֵיחָא דְּבִשְׂרָא כי מגוף הבשר אין הנאה נרגשת אלא לגוף האדם דוקא ולא לנפשו, שאין עושה פועל בנפש, אבל ריח הטוב של הבשר פועל בנפש גם כן, כי זה כלל ידוע בכל מין ריח שהוא מגיע לנפש דוקא, ונמצא נדמה גופה של עבירה לבשר והרהורי עבירה לריח הבשר שהוא רוחני.