בן יהוידע על יבמות עט.

הֶעֱבִירוּם לִפְנֵי אָרוֹן. כתב הריטב"א אלו שקלטם הארון חייבי מיתה היו מצד אחר ונתגלגלה להם חובתם כאן ומשום דלא ידיע חובם קרי ליה עקירה שאין להעניש אלא על הנגלות עד כאן לשונו. ולפי זה מה שאמר דהתפלל על מפיבושת שלא יקלטנו הארון היינו דהתפלל אף על פי שהוא חייב מיתה מדבר אחר ימות מיתה אחרת על אותה חובה ולא ימות במיתה זו שיש בה זלזול טפי הן מחמת תליה לעיני הכל והן מצד שהיה בדעתם להניחם תלויים כמה חדשים לפרסם הדבר.

וְכִי מַשּׂוֹא פָּנִים יֵשׁ בַּדָּבָר. קשא מה משוא פנים יש כאן, והלא הגבעונים לא בקשו אלא רק שבעה וכיון שקלט הארון שבעה נשלם הדבר ואין הכי נמי אם לא היה קולט אלא רק ששה היה מביאו להשלים המנין? ונראה לי בס"ד מאחר דהעביר בני מיכל בת שאול קודם להכי חשיב משוא פנים כי בן יהונתן שהוא בן שאול אליו נוגע הדבר יותר מבני בתו של שאול אשר ילדה לעדריאל כי מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א, יח) כתיב, ונמצא שקירב את המרוחקים וריחק המקורבים ולכן קרי לדבר זה משוא פנים.

מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה, וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. פירשו התוספות ז"ל שהוא תיבת לֹא (דברים כד, טז) , כאלו לא כתיב לא. והקשה הרי"ף ז"ל דהא כתיב 'אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ' ואם כן יש עקירת פסוק אחד? וכן קשא בלא תלין דכתיב (דברים כא, כג) כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא? וכתב שמא אות אחת לאו דוקא עיין שם. ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (מכות כג:) תרי"ג מצות נאמרו למשה ונתנם לישראל דכתיב (דברים לג, ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה. ומקשה הגמרא תורה [611] בגמטריא שש מאות ואחד עשר הוי? ומשני 'אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ' (שמות כ, ב) מפי הגבורה שמענום. נמצא כל מצות התורה מלבד אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ נרמזו ונכנסו במספר אותיות תורה ולפי זה הלאו דְלֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וכן לאו דְלֹא תָלִין נִבְלָתוֹ הם בכלל מספר אותיות תורה ועל זה קאמר מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה רוצה לומר מספר אחד מן המספרים הרמוזים באותיות תורה. והגאון מהרש"א ז"ל כתב אסיפא דקרא סמיך דכתיב (דברים כד, טז) אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ יען דמה שאמר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים מוקמינן במסכת סנהדרין (סנהדרין כז:) לא יומתו בנים בעדות אבות ומה שנאמר (שמות כ, ד) פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים, הא מוקמינן לה במסכת ברכות (ברכות ז.) היינו באוחזין מעשה אבותיהם בידיהם אלא כאן מקשה מן סוף הפסוק דקאמר אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ עד כאן דבריו עיין שם. ואף על גב דצריך לעקור לפי זה ג' תיבות ואיך קרי ליה עקירת אות אחת? פירש הרב עיון יעקב ז"ל דאין צורך לעקור אלא אות אחת הוא אות ו' של בְּחֶטְאוֹ דקרינן לה 'בחטא יומת' היינו חטא בסתם דמשמע הן שלו הן של אבותיו עד כאן דבריו עיין שם. והנה בזה נראה לי בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט, יח) תחלק תיבת 'נפלאות' לשתים וקרי בה 'נפל אות' והיינו נפל נחסר כמו לֹא נֹפֵל אָנֹכִי מִכֶּם (איוב יב, ג) כלומר דבעי דוד המלך ע"ה רחמי מקמי שמיא באותו ענין אשר נפל בו אות מתורתך גל עיני השכל שלי בו שאביטה לעשות דבר מתוקן הן בענין התפלה שאתפלל על מקצתם והן בענין העמדתם לפני הארון שלא אעשה דבר שאינו הגון שאין רצונך בו. וראיתי להרב עיר בנימין במכלתין שכתב תמן תנינן האומר לשלוחו צא והרוג הוא חייב ושלוחו פטור שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא המשלח חייב דכתיב אותו (שמואל ב' יב, ט) הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן, ואמרינן בגמרא דקדושין (קדושין מג.) תנא קמא דסבירא ליה המשלח פטור דריש ה־י של הַהוּא (ויקרא יז, ד) הנאמר גבי שחוטי חוץ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך הוא ולא שולחיו ומזה יליף דאין שליח לדבר עבירה ושמאי הזקן דסבירא ליה המשלח חייב הוא הַהוּא לא דריש. והשתא לפי שיטה זו דהמשלח פטור מכח דרשה דאות ה־י של הַהוּא השתא בענין זה דנוב עיר הכהנים אין שאול המלך ע"ה חייב מן הדין כי הוא לא הרג בעצמו אלא אמר לדואג סוב ופגע ואין שליח לדבר עבירה. ואם כן לפי זה כיון דראו שנתחייבו בניו הריגה במקומו משום שיתקדש שם שמים לא היה להם להניחם תלויים ולעבור על 'לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ' כיון דעיקר דין זה שנתלו הוא חידוש דחדשיה רחמנא בזאת המעשה דהא מן הדין גם שאול אביהם פטור ואין לך בו אלא חידושו מה שנצטוו לתלות זרעו של שאול כאשר בקשו הגבעונים אך ללין נבלתם על העץ אשר לא בקשו הגבעונים, על זאת מנא ליה כיון דדין זה עיקרו חידוש? ומשני אמרו מוּטָב שֶׁתֵּעָקֵר אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה פירוש בעיקר הדין לחייב את שאול לא חשבו אותו חידוש אלא אמרו מדינא חייב והיינו דלא דרשי אות ה־י של הַהוּא למידן מינה דהמשלח פטור ולהכי הוסיפו לעשות דבר זה של לינתם על העץ כיון דלא חשבו עיקר הדין חידוש כדי שיאמרו אין לחדש בו יותר דאין לך בו אלא חידושו! עד כאן דבריו בשינוי כאשר יראה הרואה. נמצא לפי זה ילפינן דאין שליח לדבר עבירה והמשלח פטור מדכתיב ה־י יתירה בתיבת הַהוּא ובזה יובן בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ (תהלים פו, יז) דהא גם בענין הריגת אוריה יש דין זה שדוד המלך ע"ה לא הרג הוא בעצמו את אוריה אלא כתב ליואב ולפי דרשה דאות ה־י יתירה של הַהוּא הוא פטור. וזהו עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה רוצה לומר דרשה של אות ה־י יתירה דתיבת ההוא לטובה שלי ובזה יִרְאוּ שֹׂנְאַי אות זה בתורה וְיֵבֹשׁוּ בלעזם עלי! ובזה יובן אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת הֳ' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ (תהלים כז, ד) קרי ביה אות ה' אבקש למדרש מינה דהמשלח פטור. ובזה יובן וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנִי כִּי רַב הוּא (תהלים כה, יא) כלומר תיבת הוּא דכתיב בשחוטי חוץ הרבית אותה באות ה־י יתירה שכתבת הַהוּא ולכן וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנִי (תהלים כה, יא) באוריה דהמשלח פטור. ובזה יובן בס"ד (במדבר כג, יט) לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה, כלומר הברכה שבירך יצחק את יעקב באומרו אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ (בראשית כז, כט) אשר כבר הסכים הקדוש ברוך הוא בה וְלֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם אחר שהסכים על ברכה זו ואם כן אם יקללם הרי מקלל את עצמו! ואם תאמר אתה מה יש לך הלא אנכי מצוה אותך ואין אתה מתחייב? לזה אמר הַהוּא אָמַר בשחוטי חוץ שאמר 'ההוא' ולא אמר 'הוא' ללמד המשלח פטור דאין שליח לדבר עבירה והשליח חייב ולכן לֹא יַעֲשֶׂה בך דין אלא בו ועליה דידיה הדרא הקללה! ואם תאמר ומה בכך הלא אתה שונא אותם וְתָּמוֹת נַפְשְׁךָ עִם פְּלִשְׁתִּים? ולזה אמר וְדִבֶּר ומי יקימנה כלומר וכי אני הורג בידי כי אני רק מדבר וצריך שהוא יתברך יהיה פועל כפי הדיבור שלי והנה הוא ודאי וְלֹא יְקִימֶנָּה לקללה אשר אדבר עליהם! ועוד טעם אחר שכבר הנה ברך לקחתי להם שברכתי אותם ולכן מוכרח גם עתה אברך עוד הפעם כי לא אוכל להשיבנה לברכה הראשונה.