בן יהוידע על תענית ה:

אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שְׁקַלְתַּנִי כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, דִּכְתִיב: (תהלים צט, ו) "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ" וכו'.. נראה מה שאמר 'דִּכְתִיב מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו' תלמודא קאמר לה אבל שמואל כך אמר שְׁקַלְתַּנִי כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, מַה מֹּשֶׁה וְאַהֲרֹן לֹא בָּטְלוּ מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם בְּחַיֵּיהֶם אַף אֲנִי לֹא יִתְבַּטְּלוּ מַעֲשֵׂה יָדַי בְּחַיָּי, כי הוא ידע ברוח הקודש שהיה שקול בישיבה של מעלה כמשה ואהרן. אי נמי אפשר דשמואל עצמו אמר הכתוב הזה בתוך דבריו דידע ליה משום שהוא נאמר במזמורים של משה רבינו ע"ה שהם מן תפלה למשה ואילך.

מַה מֹּשֶׁה וְאַהֲרֹן לֹא בָּטְלוּ מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם בְּחַיֵּיהֶם אַף אֲנִי לֹא יִתְבַּטְּלוּ מַעֲשֵׂה יָדַי בְּחַיָּי. מה שפירש רש"י ז"ל על יהושע שאף הוא תלמידו של אהרן שלא מת בחיי משה ואהרן, הוא דוחק מאד, והלא נדב ואביהוא מתו בחיי משה ואהרן ואם נאמר דקאי על יהושע מצד הסמיכה שסמך אותו משה רבינו ע"ה ומינהו להיות במקומו מנהיג את ישראל אם כן ענין זה אין בו שייכות לאהרן הכהן ע"ה ואמאי נקיט ליה? ועוד המינוי שמינהו בפירוש אתמר שיטול השררה הזאת אחר פטירתו. ואפשר ליישב נדב ואביהוא שאני שהם אמרו מתי ימותו שני זקנים הללו ואנחנו נהיה מנהיגים את הדור (סנהדרין נב.) , ולכן דבורם גרם להם שימותו בחיי משה ואהרן. מיהו עם כל זה קשה דודאי איכא כמה גדולים בישראל שלמדו תורה מפי משה רבינו ע"ה ומפי אהרן הכהן ע"ה והם הנשיאים וכיוצא שנפטרו בחיי משה רבינו ע"ה ואהרן הכהן ע"ה. וגם מה שכתב מהרש"א ז"ל על אלעזר, דבר זה מוקשה מאד דמה שייכות יש לאהרן הכהן ע"ה במשיחת אלעזר? ועוד דאם ענין כזה חשיב ביטול מעשה ידיו תיקשי איך אהרן הכהן ע"ה שמשחו משה רבינו ע"ה לכהן גדול נפטר בחיי משה רבינו ע"ה? מיהו על זה יש לומר כיון דנטל בנו כתר כהונה לא חשיב זה ביטול מעשה ידיו, מה שאין כן גבי שאול שרצה הקב"ה להעביר כתר מלכות שלו לאיש אחר חשיב זה ביטול. ברם על עיקר המאמר נראה לי בס"ד מה שאמר 'מֹּשֶׁה וְאַהֲרֹן לֹא בָּטְלוּ מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם בְּחַיֵּיהֶם' היינו על שתי מתנות יקרות ועליונות שניתנו לישראל על ידם ובזכותם, והם מן וענני כבוד שהם מתנות עליונים ורוחניים, דאף על פי שישראל חטאו ותפלו על המן וקראוהו 'לֶּחֶם הַקְּלֹקֵל' (במדבר כא, ה) , ואף על פי שבאו למקום ישוב בארץ סיחון ועוג שנמצא שם מזון גשמי עם כל זה לא בטל המן בחיי משה רבינו ע"ה, וכן ענני כבוד אף על פי שעבדו העגל ונסתלקו ענני כבוד שעה מועטת עם כל זה לא בטלו אלא תכף ומיד חזרו בשביל אהרן הכהן ע"ה.

מִי גָּרַם לְשָׁאוּל שֶׁיֵּשֵׁב בַּגִּבְעָה שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה? תְּפִלָּתוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. הנה בודאי לאו כל אותם שתי שנים ומחצה היו בעבור תפלתו של שמואל הנביא ע"ה כי זה היה רק מעת שחטא במלחמת עמלק והכי קאמר מי גרם שתהיה נמשכת ישיבתו של שאול במלכות בגבעה עד סוף שתי שנים ומחצה? תפלתו של שמואל, דלולא תפלתו לא היה נשאר משך זמן זה כולו. אך קשה כיון דאמר אֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּה אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא וכו' איך הועילה תפלתו של שמואל הנביא ע"ה לעכב מלכות דוד המלך ע"ה? ונראה לי דאין הכי נמי כך היא המדה אך היינו רבותא דתפילת שמואל הנביא ע"ה שהחליפה השיטה, ואפשר שיש בזה טעם כמוס ונסתר שהוצרך הדבר להיות כך לפי העת והזמן, נמצא שאול המלך ע"ה נמשכה מלכותו שלושים חודשים, ורמוז מספר זה של שלשים בניקוד תיבת זֶה, מה שאמר (שמואל א' ט, יז) 'זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי' דנקוד תחת זֶה סגו"ל שהוא שלושים.

אֶקְפֹּץ עָלָיו זִקְנָה. בזה יובן בס"ד מה שאמר לו ישראל בסימן ח' (שמואל א' ח, ה) 'הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ' דייקי בתיבת 'אַתָּה' לרמוז אתה היית סיבת הזקנה, כי לולי טענתך לא היתה קופצת עליך זקנה, ומן הכתובים משמע דקפצה קודם שהמליך את שאול, ואין זו תימה כי הקב"ה צופה עתידות ועשה מראשית בעבור אחרית שידע דאחר שימלוך שאול יהיה כך וכך וצריך שיפטר שמואל, ויצטרך לזקנה כדי שלא יהרהרו אחריו. ואם תאמר למה לא המתין לעשותו זקן אחר שימלוך שאול שיגיע זמן הצטרכות הזקנה? יש לומר שרצה שיהיה ניכר שמואל לעיני הכל בזקנה ימים רבים. אי נמי הקדים לו הזקנה, כדי שיחשוב שמואל הנביא ע"ה שקרב קיצו ואז ימנה את בניו שופטים קודם שימלוך שאול ובזה מתורץ קושית מהרש"א ז"ל.

רַב נַחְמָן וְרַבִּי יִצְחָק הֲווּ יָתְבֵי בִּסְעוּדָתָא, אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַבִּי יִצְחָק: לֵימָא מַר מִלְּתָא. יש להקשות איך נעלם מן רב נחמן דבר זה שהוא עיקר גדול בהלכות סעודה, דאית ביה סכנה דשמא יקדים קנה לושט? ונראה לי בס"ד דראיתי להגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף דחקר בדין זה דחזי לרבנן קדישי דלא זהירי בדין זה כלל ושנות דור ודור משיחין בתוך הסעודה ואינם ניזוקין וכתב דמצא על זה חילוק מסתבר בספר אליה רבה ז"ל דכלל זה לא איירי אלא בימיהם שהיו אוכלין בהסבה ולכן היה בזה חשש נזק אבל עתה שאין אוכלין בהסיבה וימין ושמאל שקולין נינהו ליכא למיחש עיין שם. ולפי זה יש לומר לעולם רב נחמן ידע לדין זה אך נזדמן שהם לא היו אוכלין בהסיבה באותו הפעם, והוא ראה את רבי יצחק שלא היה מיסב אלא ימין ושמאל שקולין נינהו ולכך אמר לו 'לֵימָא מַר מִלְּתָא' דכהאי גוונא אין כאן חשש, ורבי יצחק אמר לו 'הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְסִיחִין בִּסְעוּדָה שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לְוֵשֶׁט' רמז לו בזה כיון דרבי יצחק שהוא אמורא אמר להאי דינא בסתם ולא תלה הדין בהסיבה שמע מינה דהאי דינא איתיה אפילו כשאין יושבין בהסבה משום דגזרינן בלא הסבה משום הסבה דאם לא כן לא הוה נקיט בסתם דאמורא צריך לפרש דבריו ודוקא תנא אין דרכו לפרש, ועוד דהוא אמר הטעם 'שֶׁמָּא יַקְדִּים' שהוא חשש סכנה, וכיון דאיכא סכנה וודאי מסתברא דיש לגזור בזה אפילו בלא הסבה. ובזה יתורץ קושית הרי"ף ז"ל דרבי יצחק איך דבר עתה בתוך הסעודה בהאי מימרא דרבי יוחנן? ובזה ניחא דבאמת הם היו יושבים בלא הסיבה ועל כן ליכא בזה חשש סכנה ורק יש למנוע השיחה משום גזרה דשמא ידברו גם בהסיבה ולכך כדי להודיעו דין זה דבר בו עתה לפי שעה ולא חש. ועוד נראה לי בס"ד דלעולם רב נחמן ידע זה הדין אך חשב בטח בדברי תורה לית לן בה דשומר מצוה לא ידע דבר רע, וכמו שאמרו בגמרא דפסחים (פסחים קט:) על הזוגות, כוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו מצטרף לרעה משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע, והשיב לו רבי יצחק דהכי אמר רבי יוחנן דאין משיחין משום האי טעמא דסכנתא, וכיון דהחשש הוא משום סכנה יש לגזור אפילו במדבר בדברי תורה משום מראית העין דהרואהו מרחוק אינו יודע שהוא מדבר בדברי תורה וחושב שמדבר במילי דעלמא וגם הוא ילמוד לדבר מילי דעלמא. ובזה יתורץ בס"ד קושיית העולם, דמקשין למה הביא עתה מאמר זה דיעקב אבינו ע"ה לא מת, וכי לא היה בידו שום דבר מעניינא דיומא או מעין הסעודה? ובזה יתורץ שפיר דקדוק זה כי מהאי דינא שהוצרך להגידו לפי שעה מובן דחוששין משום מראית העין ולכך אף על גב דבדברי תורה אין נזק חוששין מפני הרואין מרחוק, ולכן הביא מאמר 'יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת' ואמר 'בִּכְדִי חָנְטוּ חַנְטַיָּא?' והשיב 'מִקְרָא אֲנִי דּוֹרֵשׁ' וכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפרשת ויחי, דרוצה לומר מה שחנטו הוא לעיני הרואין שלא יעשוהו אלוה ח"ו בראותם שנתקיים גופו אחר שמת וחוששין למראית העין, ולכך לעיני הרואים עשו לו חנטה טבעית ורק לא פתחו בטנו וכנזכר שם יעוין שם, ולכן הביא רבי יצחק מאמר זה, דחש יוסף הצדיק ע"ה משום מראית העין שלא יצא תקלה מזה ועשה לו חניטה אף על פי שהוא לא מת ולא היה צריך חניטה, ואם כן מזה המאמר בא לחזק דבריו הראשונים שלא היה רוצה לדבר בדברי תורה אף על פי דאין יוצא מזה נזק דשומר מצווה לא ידע דבר רע, ורק חש משום מראית העין שלא יצא תקלה מזה דהרואהו מרחוק מדבר בתוך הסעודה ואינו שומע שהוא מדבר בדברי תורה חושב שהוא מדבר במילי דעלמא ואז יחשוב דמותר לדבר בתוך הסעודה אפילו במילי דעלמא.

כָּל הָאוֹמֵר: 'רָחָב' 'רָחָב', מִיָּד נִקְרִי. מקשים למאי נפקא מינה אשמעינן דבר זה? מה דהוה הוה! דהא ודאי בזמן הזה אין מי שיודעה ומכירה כדי דנקרי בהזכירו אותה פעמיים! ונראה לי בס"ד דבא ללמדנו הזכרת השם פעמיים הוא דרך חיבה, ולכך צריך שיזהר האדם באשת איש דעלמא שיודעה ומכירה שלא יזכיר שמה פעמיים דזה הוי דרך חיבה ואיכא חשש פן יתעורר בקרבו איזה הרהור מעט וכמו דחשו רבותינו ז"ל באשתו נדה במזיגת כוס והצעת המטה דאסרו בזה משום דהוי דרך חיבה ואיכא בזה חשש התעוררות תאוה וכיוצא בזה יש ליזהר בכל דבר שהוא דרך חיבה. ובזה יתורץ בס"ד דקדוק אחר והוא מה שהביא האי שמועה דרחב רחב סמוך לאותה שמועה דיעקב אבינו לא מת, ויש להקשות מה שייכות יש לזה עם זה? אך הענין הוא על פי מה שאמר רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפרשת ויחי דהשי"ת נתן נר"ן [נפש, רוח, נשמה] ליעקב אבינו ע"ה בהיותו נקרא בשם יעקב ואחר כך כשקראו ישראל נתן לו עוד נר"ן אחרים גדולים מאותם נר"ן, והם נר"ן של בחינת ישראל, וכשנפטר נסתלקו הנר"ן של בחינת ישראל בלבד ולכן בשם ישראל דוקא כתיב מיתה אבל בשם יעקב לא כתיב מיתה כי נר"ן דבחינת יעקב נשארו בו, ולכן דקדקו בלשונם לומר 'יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת' רוצה לומר נר"ן שהיה לו בהיותו יעקב אבינו שהוליד השבטים בעודו בשם 'יעקב' זה לא מת כי נשארו בו הנר"ן דבחינת יעקב עד כאן דבריו. ונראה לי הטעם דשל בחינת יעקב נשארו ושל בחינת ישראל נסתלקו, היינו מפני שהקב"ה כפל שם יעקב שקראו (בראשית מו, ב) 'יַעֲקֹב יַעֲקֹב' בדרך חיבה מה שאין כן שם ישראל לא כפל אותו לו לכך זכו נר"ן של בחינת יעקב שלא יהיה בהם מיתה ולא יקרא על שם יעקב מיתה אלא ישארו בחיים, ולכן אחר מאמר זה שאמר 'יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת' הביא מאמר 'הָאוֹמֵר רָחָב רָחָב' ללמדנו הטעם דיעקב לא מת מפני ששם זה כפלו הקב"ה ובכפל קנה חיבה ולכך לא מת ומנא ליה דכפל השם עושה חיבה הוא ממה שאמר 'הָאוֹמֵר רָחָב רָחָב נִקְרִי' ונמצא בזה נעשה קשר היטב לשני מאמרים האלה.

אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: אֲנָא אֲמִינָא, וְלָא אִכְפַּת לִי. קשה היה להקשות לו מיניה וביה דהא רבי יצחק עצמו כשאמר מאמר זה הזכיר רחב שני פעמים? ונראה לי ודאי רב נחמן לא חשב דרב יצחק אמר נקרי על אדם שאינו יודעה כלל דדבר זה הוא זר מן השכל, אך חשב דרבי יצחק איירי באדם שראה צורתה כי בזמן קדמון היו עושים צורתו של אדם בעודו בחיים שהצורה תהיה כמוהו ממש וזו הצורה תשאר לדורי דורות, ועל זה אמר רבי יצחק מי שראה צורתה ואמר רחב רחב נקרי, ולכן רבי יצחק שלא ראה צורתה אף על פי שאמר רחב רחב לא אכפת לו ולכך הקשה לו רב נחמן מעצמו כי אפשר שרב נחמן ראה צורתה ועם כל זה אמר 'רָחָב רָחָב' ולא אכפת לו. והשיב אֲנָא אֲמִינָא בְּיוֹדְעָהּ בהיותה בחיים בעורה ובשרה וגם בְּמַכִּירָה שהיה לו איזה ריעות עמה כי היכר נאמר על ריעות וחברה, כמו שאמר רבי לבר קפרא איני מכירך בעולם וכנזכר בגמרא (מועד קטן טז.) דרוצה לומר על חברה וריעות. ומה שאמר וּבְמַזְכִּיר אֶת שְׁמָהּ קָא אֲמִינָא, הכונה דנחית להזכיר שמה כפלים בעבור חיבה, ולא שבא לפיו שמה כפלים בלי כונה מכוונת ובזה ניחא לקיים הגרסא ודלא כהרב גבורות ארי ז"ל.

אָמַר לֵיהּ: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל. יש להקשות למאי הוצרך לומר המשל? יאמר לו תכף בַּמָּה אֲבָרֶכְךָ? אִם בַּתּוֹרָה? וכו' אֶלָּא, יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהוּ כָּל צֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כְּמוֹתְךָ! ונראה לי בס"ד דיש מקטרגים שמים לבם על הברכות שמברכים זה לזה לקטרג בהם על המבורכים כי צרה עיניהם בברכות של בני אדם ולכן כדי לעשות הברחה לברכה זו מן המקטרגים אשר שמעו שאמר לו 'לִיבָרְכָן מַר' לכך פתח דבריו במשל שאז יאמרו המקטרגים זה ממשל משלים ואינו מברך ולא ישימו לב על דבריו ואז בסוף דבריו יאמר הברכה של יהי רצון, ובזה עשה לה הברחה מן המקטרגים שלא הרגישו בה שהסיחו דעתם. וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז"ל (מדרש רבה שמות מג, א) על פסוק (תהלים קו, כג) 'עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו' כשבא משה רבינו ע"ה להתפלל על ישראל במעשה העגל, באו השטן וגונדא דיליה לקטרג על התנצלות שעושה להם בתפילתו, מה עשה תחלת דבריו פתח ואמר (שמות לב, לא) 'אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה' ואז תכף נסתלקו ונדחו השטן וגונדא דיליה משם כי אמרו זה בא לקטרג ולא להציל, ולזה אמר 'עָמַד בַּפֶּרֶץ' שעמד במקום הפורץ זה השטן, ואחר שנדחו אז סיים דבריו בהצלתם באומרו (שמות לב, לב) 'וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ' וכמו שכתב בזה בעל אהל יעקב ז"ל וכן הענין כאן.

לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר, וְהָיָה רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא. יש להקשות הוה ליה לסמוך צמא לרעב? ונראה לי כי העייפות תבא על הרוב מחמת הרעבון דנחלשים איבריו כולם מחמת רעבון שלא ישאר בהם עוד כח דהכח בא מן האכילה כנודע כמו שנאמר (מלכים א' יט, ח) 'וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם'.

וּמָצָא אִילָן שֶׁפֵּרוֹתָיו מְתוּקִין, וְצִלּוֹ נָאֶה, וְאַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתָּיו. קשה צִלּוֹ נָאֶה וְאַמַּת הַמַּיִם תַּחְתָּיו זה נראה לו קודם שקרב אל האילן כי נראה זה מרחוק אבל פֵּרוֹתָיו מְתוּקִין ידע אחר שהגיע אליו ואכל מפירותיו ואם כן הוה ליה למנקט פֵּרוֹתָיו מְתוּקִין באחרונה? ונראה לי בס"ד שהוכרח לסדר דברים אלו בכך משום דנקיט להו על פי סדר תחלת דבריו שאמר רָעֵב עָיֵף צָמֵא, והרעבון הלך באכילת פירותיו, ועייפות הלכה בישיבתו בצילו, וצמאון הלך כששתה מן המים העוברים תחתיו. ומה שאמר 'אַף אַתָּה בַּמָּה אֲבָרֶכְךָ?' נתכוון לפי דרכו לברכו בשם מ"ה שהוא שם הוי"ה במילוי אלפי"ן.