בן יהוידע על תענית כ:

אָמַר לוֹ: רֵיקָה, כַּמָּה מְכֹעָר אוֹתוֹ הָאִישׁ, שֶׁמָּא כָּל בְּנֵי עִירְךָ מְכֹעָרִין כְּמוֹתְךָ. נראה ודאי דאין כונת רבי אלעזר על צורתו אלא על הנהגתו ודרך ארץ שלו מפני שנראה לו שהוא אדם פחות ובאותו מקום נוהגין שלא יתן הקטן שלום לגדול ואם יתן הרי זה מבזה את הגדול ולכך כיון שראה שהקדים ליתן לו שלום הקפיד ודן אותו לגאה שיצא משורת דרך ארץ לכך הקדים לומר לו רֵיקָה כדי שיובן מה שיאמר לו מְכֹעָר אינו אומר על הצורה אלא על ההשכלה והנהגה שלו שֶׁמָּא כָּל בְּנֵי עִירוֹ מְכֹעָרִין בדעת כמוהו שנותנים הקטנים שלום לגדולים. אך עם כל זה שגה רבי אלעזר בדבר זה יען מפני שאותו אדם היה מכוער ביותר ולכן דבריו מובנים דקאי על צורתו ובזה נעשה לו ביוש גדול וגם נראה מזלזל ביצירה חס ושלום ולכך כאשר השיב לו אמור לאומן, הרגיש רבי אלעזר בשגגתו ותכף בקש מחילה ולא עוד אלא זלזל בכבודו ביותר שטייל אחריו לבקש ממנו עד שהגיע לעירו ולא חש לכבוד עצמו בפני אנשי עירו וגם תכף נשתטח לפניו שהוא דבר יותר קשה מהנופל לרגליו ראה כמה חסיד היה אף על פי שבשגגה דבר. ונראה לי נִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו להראות הכנעה כנגד כל האיברים שביזה. ומה שאמרו שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי רַבִּי , מוֹרִי מוֹרִי , פירוש רבי בחלק הנגלה רבי בחלק הנסתר מורי במידות מורי בדרך ארץ.

מִיָּד נִכְנַס רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְדָרַשׁ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כְּקָנֶה, וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כְּאֶרֶז. קשה מה שייכות יש לדרשה זו עם המעשה הנזכר? ונראה לי כי המעשה הנזכר נתגלגלה בשביל שבתחילה הקפיד עליו הרבה על אשר הקדים ליתן לו שלום במקום שנוהגין שלא יתן הקטן שלום לגדול ואם לא היה מקפיד אלא יהיה רך כקנה לא נעשה אחר כך הדבר הזה שיאמר לו כך וישיב לו כך ולכן אמר אותו האיש 'וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן' כלומר שלא יהא רגיל להקפיד בדברים אלו וכיוצא בהם. ונראה לי הדמיון של רכות וקשות שעשה לקנה ולארז הוא על פי מה שאמרו לעיל דהקנה אפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עמהן ודממו הרוחות עמד הקנה במקומו וכן האדם טוב שיהיה נח הטבע ודעתו מעורבת עם הבריות שילך עם כל אדם לפי דעתו וזה סופו לעמוד במקומו שהכל דעתם נוחה ממנו ואין אויב לו. אך הארז הוא קשה שאפילו כל הרוחות נושבות אינו הולך ובא ועם כל זה אם תבא רוח דרומית, שחזקה ביותר עוקרתו והופכתו על פניו וכן האדם שהוא תקיף בדעתו ולא ישוב מפני כל עם כל זה יזדמן לפעמים אדם כנגדו שהוא קשה ממנו שאינו יכול להלחם עמו אלא עוקרו מן העולם.

אֵינִי מוֹחֵל לְךָ, עַד שֶׁתֵּלֵךְ לָאֻמָּן שֶׁעֲשָׂאַנִּי, וֶאֱמֹר לוֹ, כַּמָּה מְכֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ. קשה למה האריך, די לומר 'עד שתאמר לאומן שעשאני' ולמה הוצרך לומר 'עד שתלך'? ונראה לי בס"ד על דרך מעשה באחד שהיה נאה ביותר מתלוצץ באדם מכוער אמר לו אותו חסיד למה תתגאה עליו בצורה שלך והלא בקבר תהיה שוה עמו! כי בקבר לא ישאר הנוי של הצורה ואם אתה תמות קודם ממנו נמצא הוא בחיים צורתו נאה מגופך שבקבר! וכן רמז האיש מוסר בדבריו אלו שאמר 'עד שתלך אצל אומן שעשאני' כלומר כשתהיה נפטר מן העולם שהרוח תשוב אל האלקים שאז אותו זמן הגוף הוא בקבר ואין שם היכר לצורה נאה ולצורה מכוערת אלא כל הגופים שוים אז אותו זמן תאמר לאומן שעשאני וכו'.

אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה לִי. קשא הוה ליה למימר 'כך וכך אמר לי' דלא עשה מעשה אלא דברים דיבר! ונראה לי כונתו בדברים אלו עשה מעשה של שפיכות דמים דאזיל סומקא ואתי חוורא (בבא מציעא נח:) , ואמרו לו אף על פי כן מחול לו כי כונתו לא היתה לבייש אלא כונתו כאשר פרשנו לעיל שהלעיג על מיעוט דרך ארץ שראה בו יען שאדם גדול בתורה הוא ובודאי אין כונתו להלעיג על הצורה והיצירה ולא חשיד בהכי.

דִּנְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ וְלָא מִסְתְּפִינָא. יש להקשות ומה בכך אם יקיף ולא יסמוך על הנס? ונראה לי רצה לפרסם שבחו של רב אדא בר אהבה וגם להודיע לעולם תוקף המעשים טובים להגין בעולם הזה גם במקום סכנה ובודאי רב ושמואל נפיש זכותייהו אך מענוה אין רוצים לסמוך על זכות עצמן. והא דלא אקפד רב אדא בר אהבה בהאי עובדא כמו שהקפיד בעובדא דרב הונא, התם שאני שהנס ניכר להדיא דתכף ומיד בעת שיצאו מהמפתן נפל הבית מה שאין כן בכותל דנשאר קיים אחר שהלכו מאצלו וגם כל העולם הולכים ואין מקפידים (תהלים קטז, ו) שֶׁשֹׁמֵר פְּתָאיִם הֳ'.

דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: לְעוֹלָם אַל יַעֲמִיד אָדָם עַצְמוֹ בִּמְקוֹם הַסַּכָּנָה, וְיֹאמַר, שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְאִם [תִּמְצָא לוֹמַר]: עוֹשִׂין לוֹ נֵס, מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיּוֹתָיו. נראה לי בס"ד דרב הונא ידע להא דרבי ינאי וסבירא ליה הכי אך מפרש דאיירי בהיכא דעומד לכתחלה במקום סכנה וסומך על זכויותיו אבל אם עמד שם לפי תומו דלא ידע שיש סכנה אין מנכין לו מזכויותיו וכאן רב אדא בר אהבה לא ידע בסכנה ולפי תומו עמד שם לכך לא חש לה רב הונא ועם כל זה רב אדא בר אהבה הקפיד דמפרש למילתא דרבי ינאי בכל גוונא אפילו בעומד לפי תומו דלהכי נקיט רבי ינאי לעולם. ועוד נראה לי בס"ד דרב הונא סבירא ליה בהיכא דעוסק בתורה באותו מקום סכנה לית לן בה ואין מנכין מזכיותיו ורב אדא מפרש דאיירי בכל גוונא. והנה הרב פתח עינים ז"ל בברכות דף ל"ג הקשה בעובדא דרבי חנינא בן דוסא שהניח עקיבו בחורו של ערוד, איך העמיד עצמו במקום סכנה? עיין שם. והתירוץ פשוט דהתם רצה רבי חנינא בן דוסא לעשות קדוש השם בדבר וללמד מוסר גדול לבני אדם כי נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש ואמר להם ראו בני אין הערוד ממית אלא החטא ממית! ואפילו אם חס ושלום ינכו מזכויותיו ירויח זכות עשר ידות על מה שנטלו ממנו במה שזיכה את הרבים בדבר זה שהראה לעולם שאין הערוד ממית אלא החטא ועל ידי כך נתעורדו הכל בתשובה. ועוד נעשה תועלת גופנית לרבים מכאן ולהבא שלא יהיו עוברין ושבין נזוקין כי הערוד איננו. ועוד נראה לי בס"ד דהערוד הוא מין נחש וידוע דאין הנחש מזיק אלא אם כן שלוח מן השמים וכמו שנאמר 'אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ' דלכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לג.) נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אבל עקרב פוסק, וכיון דידע בנפשיה שהוא צדיק גמור ודאי לא לחשו מן השמים לערוד שישכהו אלא כדי שיעשו לו נס וימות הערוד וילמדו העולם מוסר מדבר זה.

בַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים. נראה לי נחתו לשאלו כזאת מפני כי הכעס גזור על בבל דכתיב (דברים כח, סה) 'וְנָתַן לְךָ לֵב רַגָּז' ואמרו בגמרא (נדרים כב.) בבבל כתיב, וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל הכעס מקצר ימיו של אדם, דכתיב (איוב יד, א) 'קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז' ורב אדא בר אהבה בבבל הוה יתיב לכך נתפלאו על אריכות ימיו ושאלוהו. ומה שאמר להם מִיָּמַי לֹא הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי כלומר 'בקרבי' כי גוף האדם מכונה בשם בית בספר קהלת (קהלת יב, ג) וכונתו לומר אף על פי שתראו לפעמים אני מקפיד, זהו לעיני הרואין כדי לזרז ולהזהיר אבל בקרבי ולבי אין לי שום כעס והקפדה! ומה שאמר וְלֹא צָעַדְתִּי בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנִי בְּחָכְמָה , פירוש ואף על פי שאני גדול ממנו בזקנה. ומה שאמר וְלֹא הִרְהַרְתִּי בַּמְּבוֹאוֹת הַמְּטֻנָּפוֹת פירוש מבואות שדרכם להיות מטונפות על פי הרוב אף על פי שעתה אין אני רואה טינוף לפני. ומה שאמר וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ פירוש בית המדרש שלהם שהיו רחוקים מן הבתים שלהם ואי אפשר לבא בלילה לביתם לישן בהיכא דמשכא שמעתתייהו ונתעכבו בבית המדרש וכאשר נזדמן לו זה שהוכרח לישאר שם היה מוכרח להיות ניעור כל הלילה ההוא. ומה שאמר וְלֹא שַׂשְׂתִּי בְּתַקָּלַת חֲבֵרִי אין הכונה לומר שלא שש על התקלה דזה ודאי אסור! אך רוצה לומר כי ודאי האדם ישיש בהלכה שכיון בה על האמת והוא בעת שיזדמן לו כך אם באותה הלכה שכיון בה על האמת נזדמן שחבירו נכשל בה הוא לא היה שש באותה הלכה בעבור עצמו וזהו שאמר: ולא ששתי בדבר שהיה בו תקלה לחבירי. ומה שאמר לֹא קָרָאתִי לַחֲבֵרִי בַּחֲכִינָתוֹ רוצה לומר אף על פי שאינה לגנאי שדרך העולם לקרא לאדם בחניכתו בלבד שאין מזכירין שמו אלא רק שם משפחתו כגון שמו שלמה לוריא מזכירים אותו בשם לוריא בלבד והוא היה נזהר בזה מפני כי זכירת האדם בשמו ממש מורה כבוד ואהבה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (שמואל א' כ, כז) מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם? ויהונתן השיב: נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי, שהזכירו בשמו אפילו שלא לצורך אבל שאול המלך ע"ה הזכירו בשם בן ישי.

הֲווּ מַפְקִין לֵיהּ בְּגוּהַרְקָא דְּדַהֲבָא. יש להקשות מאי קא משמע לן בזה דהוה דדהבא, הלא זה הוא עושה לכבודו? ונראה לי בס"ד דלא הוה נפיק בגוהרקא דדהבא בשביל לכבד עצמו ולהתגדל חס ושלום! אלא לצורך הענין של המצוה דעסוק בה הוא עושה יען כי הוא היה עושה תיקון זה לסתור כותל הרעוע גם במבואות הגוים שיושבים שם יהודים ובשלמא ישראל ישמעו לו בדבר זה אך הגוים יקומו עליו ויתריסו כנגדו לכך הוה יתיב בגוהרקא דדהבא שבזה הגוהרקא אין יושבין אלא שרים גדולים ונכבדים ולכך גם הגוים היו מפחדים ממנו ומקבלים גזרתו לסתור כותל רעוע.

הֲוָה מְשַׁדֵּר שְׁלוּחָא לְשׁוּקָא. קשא למה האריך לפרש הֲוָה מְשַׁדֵּר שְׁלוּחָא, לימא הֲוָה זָבִין לְיַרְקָא, ומה לנו לדעת אם בידו אם על ידי שליח? ונראה לי דקא משמע לן דהוה חייש לערמה שמא בכל ערב שבת יביאו הרבה יותר מכדי הצורך כדי שיקנה מהם על כן היה מתחכם לשלוח בכל ערב שבת שליח אחר כדי שלא ירגישו שהוא היה הקונה ויערימו וכיון דבכל ערב שבת קודש היה פנים חדשות לא יסמכו להביא לכתחילה יותר מכדי הצורך ולזה אמר הֲוָה מְשַׁדֵּר 'שְׁלוּחָא' בסתם ולא אמר שלוחיה דאם כן היו מרגישים בזה ומערימים. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דלא היה חושש לערמה כי היה קונה בזול בערך ירק הנשאר עד סוף היום ולכך לא היו מערימין להביא לכתחילה יותר מכדי הצורך, עד כאן דבריו נר"ו.

וְלִשַׁדְיֵיהּ לִבְהֵמָה. פירוש לבהמות שלו כי הוא היה עשיר ומסתמא יש לו בהמות הרבה ואזדא לה קושית הרי"ף ז"ל. ואף על גב דהמקשן ידע דמה שאמר 'שָׁדִי לְהוּ בְּנַהֲרָא' אין הכונה שיאבדם אלא יניחם תוך סל והוא צף על פי המים ויקחוהו בני אדם שיש להם בתים על הנהר דאיך ישליכם לאיבוד ועובר על בל תשחית! ועם כל זה מקשי לִשַׁדְיֵיהּ לִבְהֵמָה דידיה כדי שתהיה הרוחה לעצמו מה שאין כן כשמניח בסל וצף על המים אפשר שיקחוהו עכו"ם דאין ודאי שיקחוהו ישראל.

וְלָא לִיזַבְּנֵיהּ כְּלָל? נִמְצֵאתָ אַתָּה מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבוֹא. קשא אם המקשן עדיין לא ידע הטעם של רב הונא היה לו לשאול שאלה זו תחילת הכל מה שבח יש לו בזבייניה הירקות? ועוד מה שאמר 'אַתָּה מַכְשִׁילָן' מה מכשול יש בזה אם לא היה קונה הירקות? דאם הכונה שהיו מביאין בצמצום אין זה נקרא עון ומכשול! ונראה לי בס"ד דהמקשן ידע טעמו של רב הונא כדי שיביאו ירקות בריוח ולא יצמצמו בהם אך מקשי למה זבין להו, יתן להם דמי הירקות וישארו הירקות לבעליהם? ומתרץ אם כן נמצא מכשילם, כי על ידי כך יערימו להביא ביותר כדי שיקחו הדמים של הנותר ונמצא גונבים דעתו וגוזלים אותו מאחר שעושין בכיוון ואומרים מקרה הוא.

כִּי הֲוָה כָּרִיךְ רִיפְתָּא, הֲוָה פָּתַח לְדָשָׁא וְאָמַר: כָּל מַאן דִּצְרִיךְ, לֵיתִי וְלֵיכוּל. נראה לי בס"ד הטעם שלא היה עושה כן אלא רק כשהיה מסב לאכול על שולחנו דבלאו הכי היה חושש שמא העני שיתן לו הרפתא והולך לו לא יטול ידיו בביתו ולא יברך ואם יאמרו לו טול ידיך כאן וברך ואכול לפנינו חושש מן הבושה שיתבייש זה על שחושדים אותו בכך ורוצים שיטול ויברך לפניהם אבל בעת שהוא מסב על שולחנו לאכול אם מכריז כל דכפין יתי ויכול שאם יבא עני יאמרו לו בכבוד שב ואכול עמנו ואדרבה הם מכבדים אותו בזה לעשותו כשאר אורחין לאכול עם בעל הבית על השלחן.