בן יהוידע על תענית כא.

מִשּׁוּם דִּנְפִישִׁי בְּנֵי חֵילָא דִּמְחוֹזָא. עיין פירוש רש"י, והקשה מהרש"א לשון 'בְּנֵי חֵילָא' לא משמע על עניים, ולכן פירש על חיל המלך עיין שם. ועדיין קשא לפירוש מהרש"א למה אומר 'מִשּׁוּם דִּנְפִישִׁי' אפילו דלא נפישי ליחוש דאיך יאכיל פיתו לעכו"ם? ונראה לי בס"ד ליישב פירוש המהרש"א ז"ל, דאי לא נפישי אין נמצאים ברחובות היהודים כדי שישמעו דברים אלו ויבואו יען כי רחובות היהודים הם בפני עצמו ומה יעשו חיל המלך שם?! אך כיון שהם רבים דנפישי טובא אז ימצאו גם ברחובות היהודים ויראו דבר זה ויבואו לאכול גם הם. ועוד נראה לי כיון דנפישי לא תתן להם הממשלה כדי סיפוקם ומחמת רעבונם יעברו חק ונימוס המלכות ליכנס לבית היהודים לאכול.

הֲווּ קָא כָּרְכֵי רִיפְתָּא. נראה לי בס"ד הודיענו בזה דמלבד דישיבתם תחת כותל רעוע היתה סיבה לעורר קטרוג גם האכילה היתה סיבה כמו שאמר רבינו ז"ל בשער המצות וזה לשונו: יברך ברכת המזון בכונה גמורה וידיו אסורות זה על גב זה על החזה ועוצם עיניו אם אין שם כוס לפי שסטרא אחרא קאי תמן לקטרגא עליו ובפרט אם הוא ביחיד, עד כאן לשונו עיין שם. ולכן אמרו שעת אכילה שעת מלחמה . ומה שאמר דְּאִיכָּא בְּהוּ חַד דְּקַיְמָא לֵיהּ שַׁעְתָּא , פירוש שעתיד להתגדל ולהיות ראש דתלויים בו רבים ואם כן זכותא דרבים מגין וגובר.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: אִיהֲדָר וְאִקַיֵּים בְּנַפְשָׁאִי "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". נראה לי לא בערמה דבר כן לאלפא אלא כונתו לפרש הכתוב הזה בהכי דאותיות ארץ במילואם כזה: א ל ף ריש צ די , יש בקרבם אותיות 'דלי' ודרכו של דלי להיות פעם מלא פעם חסר כן העני אינו מוכרח שיחדל מן העולם מחמת עוניו אלא אף על פי שהוא עני אפשר שיתעשר ויהיה מלא כמו הדלי, רגע זה חסר ורגע זה מלא. וזהו כונת הכתוב (דברים טו, יא) לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מן העולם כי הוא מִקֶּרֶב הָאָרֶץ רוצה לומר כדמיון הדלי שרמוז בקרב הארץ. כך היתה כונת רבי יוחנן לפרש הכתוב הזה כשאמרו לאלפא ורמז לו שהוא חושב על עצמו כמאמר הכתוב הזה דאף על פי שהיום הוא חסר יחזור למקומו שאז שיהיה מלא שיתקיים בו כדמיון הדלי. ואם תאמר כיון דרבי יוחנן אמר לאלפא 'שָׁמַע מַר מִידִי' מוכרח שהבין אלפא ששמע רבי יוחנן איזה דבר ואמאי לא שאל אלפא מן רבי יוחנן מה שמעת? ונראה לי אחר שאמר רבי יוחנן אִיהֲדָר וְאִקַיֵּים בְּנַפְשָׁאִי 'כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן', חשב אלפא שזה הפסוק נשמע עתה לאזניו של רבי יוחנן מאיזה איש או תינוק שעבר שם וחשב אלפא בדעתו כיון דהוא שמע עתה פסוק זה מעוברי דרכים ואני לא שמעתי שמע מינה לא רצו מן השמים שאחזור מסברתי הראשונה ולכך לא השמיעו אותי גם כן דבהשגחה פרטית לא הניחו מן השמים שתגיע שמועה זו עתה באזני ורק לרבי יוחנן השמיעו זאת משום דקמי שמיא גליא דאם ילך רבי יוחנן לסחורה לא יצליח. ברם הא קשיא: כיון דשמע רבי יוחנן מהמלאכים דאיכא קפידא אתרווייהו במהלך זה למה לא גילה הדבר לאלפא כדי שגם הוא יחזור? נהי שדבר המלוכה לא יאות להגיד לו מכל מקום היה לו להגיד דבר הקפידא! ונראה לי דאחר שידע דלדידיה קיימא שעתא והוא ימלוך חשב אם יחזור אלפא עמו כיון דאי אפשר שימלוך רבי יוחנן בהיות אלפא שם אז מוכרח דמזלו של רבי יוחנן ידחה את אלפא מן העולם שיפטר אלפא כדי שימלוך רבי יוחנן וכמו שחשב רב חנינא בר חמא על עצמו, כשראה בחלום על רב שימלוך ורצה שידחה רב לבבל וימלוך שם כדי שלא יפטר הוא מחמתו וכמו שאמרו בסוף יומא (יומא פז:) נדחייה ולא נדחיין, כן כאן כיון רבי יוחנן לטובת אלפא כדי שישאר בחיים.

אָזַל תָּלָא נַפְשֵׁיהּ בְּאִסְקַרְיָא דִּסְפִינְתָּא. נראה לי בס"ד 'אִסְקַרְיָא דִּסְפִינְתָּא' נקרא נס ואותיות נס המלוי שלהם הוא אותיות 'מוכן' כזה: נ ו " ן ס מ " ך , נמצא אותיות התלויים בנס הם אותיות 'מוכן' ולכך תלה עצמו בנס הספינה לרמוז גם עתה הוא מוכן וראוי להיות ראש ישיבה שבהליכתו לסחורה לא נתמעטה השגתו בתורה. ועוד נראה לי בס"ד כי הספינה נקרא בלשון חכמים 'אלפא' שזהו שמו עצמו אך אף על פי דהספינה כולה מדרס לבני אדם יש בה חלק שאינו מדרס אלא הוא עליון על כל אדם והוא נסו לכך תלה עצמו בנס הספינה לומר אף על פי ששמי אלפא שהוא רוצה לומר ספינה, אין אני דומה לכללות הספינה שהיא מדרס לבני אדם אלא אדמה לנס הספינה שהוא עליון וגבוה על כולם כי הנני שלם בתורתי ועליון על כל תלמיד חכם שבדור כאשר הייתי מקודם.

הָלַכְתִּי, וְנָפַלְתִּי עַל פָּנָיו. קשה למה תלה מיתה של זה בעצמו, דמה בידו לעשות וכי היה פת מזומן בידו ולא נתן לו? ונראה לי בס"ד כי אותו עני אחזו בולמוס ולחולי זה צריך מהירות גדולה באכילה והיה צריך שיקפוץ תיכף מן החמור ויקרע השק ויוציא המאכל ולא יתעכב בהתרת הקשרים! ולכך אמר עיניו שלא חסו לראות בפניך ועיניך, כדי לידע שיש לך חולי הבולמוס שיש לו סימנים בפנים ובעינים וידיו שנתעכבו להתיר הקשרים של השק ולא קרעו השק תיכף להוציא המאכל במהרה ורגליו שלא קפצו מן החמור לארץ למהר הרבה אלא ירדו לאיטם. והא דגזר על גופו שחין, בשביל שרצה להיות בו שני דברים שבהם חשוב כמת שהם סמוי עינים וצרעת. והא דלא גזר עניות על עצמו דחשיב נמי כמת מפני כי בזה חב לאחרים שהם בני ביתו וגם העניים שדרכו לתת להם תמיד צדקה.

שֶׁמֻּבְטָח לָכֶם כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי בַּבַּיִת, אֵין הַבַּיִת נוֹפֵל. אף על פי שהיה עניו מאד אין כונתו בזה להגדיל עצמו אלא כונתו לומר כי השטן שמח ביסורים שלו שהם קשים ממיתה ואינו חפץ במיתתו אלא רוצה שישאר חי ביסורים אלו לכך ישתדל שלא יפול הבית עליו.

"נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ"? דְּכָל מִלְּתָא דַּהֲוָה סַלְקָא לֵיהּ, אָמַר: "גַּם זוֹ לְטוֹבָה". נראה לי בס"ד אותיות גַּם זוֹ הם צירוף ' מזוג ' שבאלה היסורין שסובל מאהבה ימוזג הדין ברחמים. ועוד נראה לי בס"ד ז' תורה שבכתב שהיא ז' ספרים וא"ו תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים הרי ' זוֹ ' שעל ידי זכות התורה יתמתק הדין ויהיה לְטוֹבָה . גם עוד אמר לְטוֹבָה דהיינו 'ט"ו בה' כי בתורה נמשכים אורות המוחין שהם סוד י־ה שבשם הוי"ה ומספרם ט"ו. ועוד נראה לי בס"ד רמז באותיות ' זוֹ ' על ז' אותיות שעטנ"ז ג"ץ שצריך להם שלשה תגין ואותיות בד"ק חי"ה שהם ששה שצריך להם תג אחד, שכל אלו הם דין וצריכים תיקון ומיתוק שיהיו לְטוֹבָה . ועוד נראה לי בס"ד אותיות ' זוֹ ' רמז לאות וא"ו שבשם ה ו י"ה, שהפשוט ששה והמלוי שבעה ותיבת גַּם רמז לרחל שנקראת 'גם' שיהיה להם יחוד וזווג על ידי אורות המוחין הרמוזים בטובה שהוא 'ט"ו בה'.

וְשַׁדְרוּהוּ בְּיִקְרָא רָבָא. פירוש שלחו עמו אנשי חיל ללוותו בדרך עד מקומו ונעשה לו טובה כפולה תחת שתים רעות שעשו לו שהם האחת שלקחו ממונו והשנית הוסיפו רשעה למלאתה עפר כדי שלא ירגיש ויחזור למקומו אלא יוליכנה למלך ויהרג וכנגד היזק הממון נעשה נס שהמלך מילא לו הסיפטא אבנים טובות ומרגליות וכנגד נזק גופו שלחוהו לו בכבוד גדול שכבוד זה נוגע לגופו. ובזה יובן (תהלים קיג, ז) מְקִימִי מֵעָפָר דָּל כנגד נס הממון, שהביא עפר ולקח תמורתו ממון רב, וּמֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן כנגד כבוד ויקר שעשה לגופו. ואמר מֵאַשְׁפֹּת קרי בה 'מאש שפות' רוצה לומר מאש הגזרה שגזר הקיסר בשפתיו להרגו אז יָרִים אֶבְיוֹן דלבסוף נתחלף הדבר שצוה לשלחו ביקר רב. ודע הא דשלחו העפר לנסותו במלחמה, ולא ניסו אותו במקומם כי הם הבינו מדעתם שדבר זה הוא נס גדול ואין הנס פועל על מגן אלא במקום הצורך לכך שלחו אותו למקום המלחמה שיש שם צורך.

סָתְרוּ לְדִירַיְהוּ, וְאַמְטִינְהוּ לְבֵי מַלְכָּא. הא דהוצרכו לסתור הבנין ולא לקחו עפר מן הקרקע מפני שהם כאשר לקחו עפר והניחו בסיפטא לקחו מן עפר הבנין שהיה תל של בנין שנפל ומשם לקחו העפר על כן אמרו אולי הסגולה היא תלויה בכך שתהיה דוקא בעפר שכבר נעשה בבנין לכך סָתְרוּ לְדִירַיְהוּ ובהשגחה היתה זאת שנפל בדעתם כך כדי שילקו בתרתי חורבן בתיהם והרג גופם כנגד שתים רעות שעשו עמו בתחלה, וכאשר ביארנו.