בן יהוידע על תענית טז.

זָעַקְנוּ בְּצִנְעָא וְלֹא נַעֲנֵינוּ, נְבַזֶּה עַצְמֵנוּ בְּפַרְהֶסְיָא. קשה מאי בזיון איכא בזה שהם מבקשים רחמים בפרהסיא, ואם בעבור הנחת האפר דמניחין שם, הנה כשהיו בצנעא בבית הכנסת לא נתבזו שלא הניחו אפר? ועוד בפרושא אתמר על הזמנה ולא על האפר! ונראה לי בס"ד כי בעת שישראל עושים סליחות ותחנונים על גשמים או על איזה צרה שלא תבא ואין נענים, הם מתבזים הרבה בעיני האומות כי אומרים איה המה דבריכם שאתם אומרים (דברים ד, ז) 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּהֳ' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו'. ולכן אומרים בזינו עצמינו כצנועה בבית הכנסת שצעקנו ולא נענינו ובזה נתבזינו אצל בני האומות ששמעו בדבר הזה ועתה נבזה עצמינו בפרהסיא ברחוב העיר שהכל רואין אותנו בעיניהם ובודאי אחר כך ילעגו עלינו כאשר רואין שלא נענינו.

לוֹמַר, הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִים כִּבְהֵמָה. עיין פירוש רש"י ומה שהקשה עליו מהרש"א עיין שם. ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (ביצה כה:) ישראל עזין באומות ועז בבהמה דקה ושור בבהמה גסה ואריה בחיות, ולפי זה לובשין שק מנוצה של עזים לומר אנחנו חשובין כבהמה בעלת שער זה שהוא העז שהוא בעל העזות כן אנחנו היינו עזים וקשי עורף שלא שבנו בתשובה עד עתה. ולפי דברי מהרש"א לובשין השק מפני שהוא מלבוש בהמה, ונראה לי לכך אומרים 'חֲשׁוּבִים כִּבְהֵמָה' כלומר נהיה חשובין כבהמה זו שאף על פי שאין לה זכות תרחם עליה. או כבהמה זו שזדונה נחשב שוגג. או על דרך אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ הֳ' (תהלים לו, ז) .

וְלָמָּה נוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי תֵּבָה? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי: כְּלוֹמַר: (תהלים צא, טו) "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה". נראה לי בס"ד מלבד טעם הגמרא עושים בזה סימן טוב כי דיו לעולם שישתמש בחצי השם (עירובין יח:) , וכתיב (תהלים קיח, ה) 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ־הּ' נמצא הרפואה של הצרה תהיה משם יָ־הּ ואם תניח אותיות תֵּיבָה על אותיות אֵפֶר לעשות מהם צירוף אחד יהיה הצרוף כך תְּרַפֵּא יָ ־ הּ כלומר בשם יָ־הּ תרפא לישראל.

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר". נראה לי בס"ד מאי בינייהו, דרבי יהודה בן פזי דהביא הכתוב (תהלים צא, טו) ' עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה ' סבירא ליה עושין כך דרך ודוי שהם אומרים ודוי על אשר גרמו צער כביכול לשכינה. וריש לקיש דהביא פסוק (ישעיה סג, ט) ' בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר ' סבירא ליה עושין כן לנחם לבבם כי תיבת לוֹ היא קרי וכתיב ודרשינן לתרווייהו והכי קאמר כיון ד'לוֹ צָר' על כן 'לֹא צָר' אינה נחשבת זו צרה כי ודאי סופה להתרפאות דאם אין אנחנו ראויין יעשה השי"ת בשביל צער השכינה! ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים כז, יג) ' לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב הֳ' ' פירוש משום לו ולא דקרי וכתיב האמור בפסוק 'בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר' אזי הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב הֳ', דאם אין אנחנו ראויין יעשה בעבור שכינתו יתברך ואף על גב דתהלים קדים לישעיה, רוח הקודש מרמזת מבראשית על מה שנאמר באחרית כי הכל מסודר למעלה. ונראה לפרש בס"ד הטעם דלא ניחא לריש לקיש בפסוק 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה', משום דזה יש לומר על דרך שנאמר (בראשית כח, טו) 'וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ' כלומר בעזרתך, וכן (רות ב, ד) הֳ' עִמָּכֶם, וכן (שופטים ו, יב) הֳ' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל, רוצה לומר כשהוא בצרה אנכי אהיה בעזרתו. ועוד נראה לי בס"ד הטעם דלא ניחא לריש לקיש בפסוק זה משום דאיירי בצדיק דכתיב (תהלים צא, יד) 'כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי' שאפשר צדיק גמור כזה דוקא מגיע צערו לשכינה כביכול ולכך מביא פסוק 'בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר' דאיירי בסתם בני אדם. ועוד נראה לי האי קרא עדיף ליה, דקאמר להדיא 'בְּכָל צָרָתָם' דקאי על כל צרה הן גדולה הן קטנה אבל קרא ד'עִמּוֹ אָנֹכִי' יש לפרשו דוקא על צרה גדולה של נפשות וכיוצא דלא אמר בזה כָל.

הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִים לְפָנֶיךָ כְּאֵפֶר. קשא לפי זה למה מביאין אפר ולא עפר? ונראה לי בס"ד מביאין אפר דהוא גרוע מעפר כי העפר יצלח למלאכה לעשות ממנו כלים העולים על שלחן מלכים ולבנות בו בנין גדול ומהודר כארמנות מלכים אך האפר לא יצלח למלאכות כאלו. ובני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו תירץ שמביאים אפר ולא עפר לעשות בזה סימן לטובה כי ה אפר יתהפך ל פאר כי האדם אף על פי שחטא יעשה תשובה ויתהפך משם רשע לשם צדיק, עד כאן דבריו נר"ו.

מַאי 'הַר־הַמּוֹרִיָּה'. הא דהביא דרשא דהר הכא, כדי לפרש טעם למה שיוצאין לקברי אומות העולם והיינו דדריש כאן ' הַר שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ מוֹרָא לַעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים ' ובזה מובן הטעם שיוצאין לקברי אומות העולם ללמוד מוסר, ומה אלו שגם בחייהם היו נחשבים מתים כמו שהן עכשיו בקבר עם כל זה הופיעה עליהם קדושת ההר יראה בלבבם דלכך נקרא 'הַר־הַמּוֹרִיָּה' כל שכן ישראל שעמדו ממש על ההר וקבלו תורה עליו שראוי שיהיו צדיקים גמורים שיהיה על פניהם יראת שמים. ומה שאמר הַר שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ הוֹרָאָה לְיִשְׂרָאֵל , נראה לי בס"ד הוראה הוא 'אור ה"ה' כי הלוחות היו שנים, ובכל אחת כתיב חמש דברות, וזהו הוֹרָאָה 'אור ה"ה'.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אֵין אַתָּה מְרַחֵם עָלֵינוּ, אֵין אָנוּ מְרַחֲמִים עַל אֵלּוּ. קשא לפי פשוטם נראין אפקירותא! ונראה לי בס"ד הכונה כיון דבהמות נוצרו בעבור האדם ואם אין אתה מרחם עלינו לבטל הגזרה אין אנחנו צריכין לרחם על אלו כי אין צורך בהם.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָלוּב וְשֶׁאֵינוֹ עָלוּב, יָכוֹל וְשֶׁאֵינוֹ יָכוֹל, צַדִּיק וְרָשָׁע, מִי נִדְחֶה מִפְּנֵי מִי. הטעם דנקטי שלשה חלוקות נראה לי בס"ד עָלוּב כנגד יונקי שדים דאין להם דעת עדיין להבחין בין טוב לרע ולכן עלובים הם בהשחתה זו דנשחתים עם הגדולים. וְאֵינוֹ יָכוֹל כנגד תינוקות שיש להם דעת להבחין בין טוב לרע אך הם בסוג אינו יכול דעדיין אין להם דעת שלם שלא גדלו. ואומרם חלקת צַדִּיק וְרָשָׁע כנגד הגדולים שדעתם שלמה.

מַאי (יונה ג, ח) "וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם"? אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲפִלּוּ גָּזַל מָרִישׁ וּבְנָאוֹ בַּבִּירָה, מְקַעְקֵעַ אֶת הַבִּירָה כֻּלָּהּ, וּמַחֲזִיר מָרִישׁ לִבְעָלָיו.. נראה לי בס"ד דאם גזל מריש ובנאו והוא נותן דמיו עדיין זה נקרא חמס יען דאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא סב.) גזל לא יהיב דמי, חמס יהיב דמי, ואם כן נמצא העון יצא מסוג גזל ונרשם בכפם בסוג חמס וכיון דאמר 'מִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם' שמע מינה דאפילו חמס לא נשאר אצלם והיינו כי היה מקעקע כל הבירה ומחזיר המריש עצמו. ועוד נראה לי דריש 'כַּפֵּיהֶם' לשון כיפה, שאם הקורה בכיפה מקעקע הכיפה ומוציא את הקורה מתוכה ומחזירה.

אֵין שָׁם לֹא זָקֵן וְלֹא חָכָם, אוֹמֵר אָדָם שֶׁל צוּרָה. פירוש בעל דרך ארץ ומצויין במלבושיו ומהלכו ודיבורו. ולפי דברי מהרש"א שפירש חכם במילי דעלמא, נראה לי להכי קרי ליה 'בַּעַל צוּרָה' כי מילי דעלמא הם צורה ודמיון למילי דשמיא. ובני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו פירש רוצה לומר צדיק שיש לו צלם אלקים על פניו. אי נמי שיוכל להלביש דברים בתוך דברים, עד כאן דבריו נר"ו.

וּשְׁפַל בֶּרֶךְ. פירש רש"י עניו. ונראה לי לכך קראו וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, כי ברך רוצה לומר עניו שרואה עצמו רך הן בעניינים הנפשיים הן בעניינים הגופניים וזהו בֶּרֶךְ 'ב' רַךְ' שהוא רך בשתים. אך יש שהוא עניו מבחוץ ובלבו מתגאה בענוה שלו כאותו הכומר שהיה בזמן הרמב"ן ז"ל, לכך קראו 'שְׁפַל בֶּרֶךְ' שהוא שפל בחוץ ובפנים וזהו ב' רך. ומה שאמר בֵּיתוֹ רֵיקָם מִן הָעֲבֵרָה , כי ידוע על בעל עבירות כתיב (חבקוק ב, יא) 'אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק' וכן אמרו רבותינו ז"ל (תענית יא.) אַבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר 'אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק' ולכן על זה שהוא צדיק שאין לו עבירות אמר 'בֵּיתוֹ רֵיקָם מִן הָעֲבֵרָה' רוצה לומר ריקם מן צעקות ועדיות של עבירה שאין אבני ביתו וקירותיו זועקין ומעידין עליו בעבירות ואין נשמע קולם מאחר שהוא נקי. גם אמר רֵיקָם , בהיפוך אתוון מִקִּיר . ועוד נראה לי בֵּיתוֹ רוצה לומר גופו רֵיקָם מִן הָעֲבֵרָה כי העבירות רשומין על עצמות גופו של אדם כדכתיב (יחזקאל לב, כז) 'וַתְּהִי עֲו‍ֹנֹתָם עַל עַצְמוֹתָם'.