בן יהוידע על סוכה מג

תָּא וְאֵימָא לָךְ מִלְּתָא מַעַלְיְתָא, דַּהֲוָה אָמַר אֲבוּךְ , דַּהֲוָה אָמַר אֲבוּךְ: הָא דִּתְנָן: כָּל הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיוּ מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים, הָכִי אָמַר אֲבוּךְ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: בְּלוּלָב! יש להקשות על מה השבח השביח להלכה זו כל כך דקרי לה 'מִלְּתָא מְעַלְּיָתָא' טפי משאר דברים דאמר רבה בר בר חנה? ונראה לי בס"ד כי למאן דאמר שמקיפין בלולב יש בדבריו דברי טעם ברמז נכון כי יום הושענא רבה שהוא יום שביעי נחשב במספר הקדמיי יום כ"ח כנודע, ולכן מקיפין בו שבע פעמים בלולב ולא בערבה לבדה, כי הלולב ומיניו הם ארבעה מינין וכשיקיפו בארבעתם ז' פעמים נמצאו פרטים של ההקפות כ"ח כי ד' פעמים ז' הוא כ"ח ודבר זה יהיה מכוון עם עצומו של יום שהוא נחשב יום כ"ח במספר הקדמיי שהוא אבג"ד הנזכר. ואמר לו הָכִי אָמַר אֲבוּךְ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: בְּלוּלָב! כי רבה בר בר חנה אמר דבר קצר שהוא תיבת 'בְּלוּלָב' דוקא לרמוז לשומע שהטעם הוא רמוז בלולב עצמו כלומר דוק בלולב ותמצא בו טעם! מה שאין כן למאן דאמר בערבה לבדה אין כאן טעם בזה, ובודאי רבא פירש לרב יצחק בריה דרבה בר בר חנה הטעם הנזכר דהוה מרמז ליה רבה בר בר חנה בגוף הלולב ובעבור הטעם הזה קרי לה 'מִלְּתָא מְעַלְּיָתָא' ולכן אמר לו 'תָּא וְאֵימָא לָךְ' פירוש תָּא מחלק הפשט לחלק הרמז או לחלק הדרש וְאֵימָא לָךְ בזה מִלְּתָא מְעַלְּיָתָא, והש"ס לא פירש הטעם להדיא משום דאין דרך הגמרא לפרש רמזים כאלה.